למרות ששנת 2018 היתה שנה טובה, עדיין הרגשתי איך המתח הולך ומצטבר אצלי.
היו את הדברים הרגילים – תחזוקת הבית – כבר 14 שנים שאנחנו בדירה שלנו, ובזמן האחרון התחושה היא שצריך כבר לחדש קצת, לשפץ קצת, לרענן… כמויות הכביסות שרק הולכות וגדלות עם הילדים, הבישולים האינסופיים שלא נגמרים כי החבר'ה אוכלים גם בלילות כשאנחנו כבר ישנים…ובנוסף לכל אלה היה גם הצורך שלי למצוא עניין במשהו חדש שיבעיר בי את הניצוץ, והיו גם המחשבות על צמיחה כלכלית נוספת, הגדלת הכנסות, פתיחת עסק נוסף….
וככל שהעמקתי בדברים האלה, הרגשתי איך אני שוקעת בתחושות לא טובות, ואני כל הזמן במתח.
כאבי הראש שלי הפכו תכופים יותר, הרגליים שלי הגיבו לא טוב לריצה, אז גם הפסקתי לרוץ, הסבלנות לכל מה ומי שסביבי הלכה ופחתה וחוויתי ממש חוסר שקט שלא נגמר. לא טוב. וזה כמובן גם השפיע על התקשורת בזוגיות ועם הילדים. כל המתחים האלה בהחלט באו לידי ביטוי בכעסים ובאנרגיות לא טובות.
בתחילת כל שנה (עברית ואזרחית) ניצן ואני יושבים על המטרות, החלומות, תכניות הפעולה שלנו. לקראת 2019 גם ישבנו על התכניות, אבל השנה, החלטתי שאני לוקחת על עצמי פרוייקט מיוחד – "פרוייקט השלווה" קראתי לו.
העליתי לראש סולם סדר העדיפויות שלי להחזיר לעצמי את שלוות הנפש, את הרוגע ואת השקט הנפשי שלי, ועבדתי בשיטתיות לפי השלבים האלה:
השלב הראשון היה ממש לשבת ולכתוב לעצמי איך אני רוצה להרגיש, ומתוך איזו הוויה אני רוצה להתנהל. ממש לדמיין את עצמי רגועה יותר, נינוחה, לא מתעצבנת מכל דבר.
השלב השני היה לנסות לפרט ממש את הסיטואציות שבהן אני מרגישה שאני מאבדת את זה. לחפש מהו הטריגר בסיטואציות האלה, שישר מעורר אצלי את הכעסים והמתח. זו משימה לא פשוטה בכלל לזהות במדויק את הסיטואציות האלה.
השלב השלישי הוא להבין שבעצם התגובה שלי לטריגרים האלה, היא סוג של אוטומט. אני לא באמת בוחרת להגיב כך, אני פשוט נגררת. יש איזשהו טיזר – ישר אני מגיבה בכעס / מתח / תסכול you name it…
השלב הרביעי הוא להתעורר ולהבין שהתגובות האוטומטיות האלה לא משרתות אותי. לא טוב לי להיות במתח. לא טוב לי לכעוס מכל מיני דברים, לא טוב לי להיגרר לויכוחים. לא טוב לי ברמה הפיזית – הגוף שלי ממש צעק "הצילו".
השלב החמישי הוא לקבל החלטה. ההחלטה שאני קיבלתי היא שאני לא מאפשרת יותר לאף אחד ולשום דבר להוציא אותי משלוותי. לא הילדים, לא ניצן, לא המורות בבית הספר, לא הבית שמתלכלך חצי שעה אחרי שבדיוק הסתיימו הנקיונות, לא ערימות הכביסות שמחכות שיקפלו אותן, לא המטבח המבולגן דקה אחרי שסיימתי לסדר אותו.. מעכשיו אני באופן מודע בוחרת להגיב ברוגע ולהזכיר לעצמי כמה חשוב לי השקט הנפשי שלי.
במקביל, קיבלתי גם החלטה לטפל בכאבי הראש שלי. קבעתי תורים לכל מיני מטפלים ואני עוקבת ומתעדת באדיקות את הנושא.
השלב השישי הוא ליישם. בדר"כ אומרים שזה השלב הקשה ביותר, אבל אצלי, אחרי שעברתי את כל השלבים, והעליתי את המודעות בתוכי לעניין הזה, היישום היה דווקא קל. המודעות הגבוהה איפשרה לי גם לבחור את התגובות שלי ולא להתנהל מתוך האוטומט, וגם להתייחס בפרופורציות הנכונות לכל האירועים סביבי.
השלב השביעי הוא לראות את הדברים היפים ולשים לב לשמחות הקטנות שנמצאות בחיים שלי. כל יום להיות בהודיה על מה שיש לי – על הבית היפה שלי, על הילדים הבריאים ועל החיבוקים איתם, על בן הזוג האוהב שלי, על היכולת שלי לחיות את חיי באמת כמו שאני רוצה, על החופש הנפלא שיש לי בחיי. כדי להצליח לראות יותר ויותר את הדברים האלה, שהם בדר"כ מובנים לנו, צריך לתת להם את מלוא המודעות. זה כמו לחזק שריר. ככל שאתה שם לב אליו ועובד עליו, ככה הוא מתחזק.
השלב השמיני הוא לייצר שמחות. חבי ארז, חברה מהפייסבוק, אומרת "דאגות באות מאליהן, שמחות צריך לייצר". וזה כל כך נכון. הנטייה הטבעית (שלי בכל אופן) היא לחשוב בחלק נכבד מהזמן על מה שצריך לעשות (= משימות, דאגות וכו'). האחריות להכניס הרבה יותר שמחה ושלווה לחיינו היא שלנו בלבד. וזה לגמרי פרוייקט. כאן באופן מודע יזמתי יותר פגישות עם חברים, יציאה לסרטים, למסעדות, נסיעות לטיולים ושאר דברים שעושים לי טוב.
חצי שנה חלפה מאז שהחלטתי על פרוייקט השלווה, אני יכולה לומר בוודאות שזה עובד. אני הרבה יותר רגועה, הרבה יותר נינוחה, עוברת לסדר היום הרבה יותר מהר ממה שהיה לפני כן, שמה לב הרבה יותר לרגעים המשמחים בחיים שלי ומעצימה אותם.
ומה הלאה?
לפרוייקט הזה אין מועד סיום. אני מניחה שכמו כל דבר, גם הוא יהפוך להרגל, אבל זה הרגל מצויין, כי אז לא צריך עוד "להתאמץ" לייצר שלווה פנימית אלא פשוט להיות בהוויה הזאת באופן טבעי.
מי מכם חווה גם כן את המתחים האלה? הנה לכם כלי ישים ודרך להתגבר על זה. אשמח שתשתפו.