איפה עובר הגבול של כל אחד מאיתנו בויתור על עצמו ועל הרצונות שלו לטובת ערכים כמו הרמוניה בבית, זוגיות רגועה, התקדמותו של בן הזוג, ריצוי ההורים שלנו, ויתור למען הילדים או למען הצורך להיות אהוב ופופולרי יותר?
אני רואה אנשים אהובים סביבי שעשו ועדיין עושים המון ויתורים – למען בן הזוג, למען הילדים, למען השקט בבית, למען הערכת ההורים או כדי לגרום להם נחת. מליון סיבות שבסופו של דבר יצרו אצלם הרגל- לוותר על עצמם.
ויש לי כנראה איזשהו אישיו עם כאלה שמוותרים על עצמם כל הזמן בגלל האחרים או בגלל כל מיני סיבות. זה מרגיז אותי.
גם אני עשיתי בחיי המון ויתורים לטובת המון סיבות. לא פעם הרגשתי סיפוק גדול ואהבה גדולה בויתורים ובפעמים אחרות הרגשתי שהויתור יצר אצלי לאורך זמן תסכול לא קטן.
ולעומת זאת, בהמון הפעמים שקמה בתוכי יפעת המורדת, ציפור הדרור הנצחית, לוחמת החופש שלא יכולה לסבול שמשהו או מישהו מגביל אותה (כולל היא עצמה במחשבותיה) כן התעקשתי על עצמי ועל הדברים שאני רוצה לעשות ולחוות למרות שידעתי שמישהו שחשוב לי עלול להיפגע או שיהיה לזה מחיר מסויים (אגב, לא תמיד מחיר רציני, בדר"כ המחיר הגבוה הוא בעיקר אצלנו בראש). ההתעקשות הזאת היתה למען תחושת השליטה בחיי, תחושת החופש, הדרור, החירות.. היכולת לקבל החלטות ולעשות דברים, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הסובבים אותי. זה כל כך משמעותי עבורי, שלא ניתן בכלל לתאר את זה במילים.
למזלי, אני מוקפת אנשים שמכירים אותי ואוהבים אותי בגלל מי שאני, כולל השריטות שלי, ולפעמים אני מוצאת שאני אפילו לא צריכה באמת לעשות דברים מסויימים כדי להרגיש שאני לא מוותרת על עצמי ועל הרצונות שלי וששום דבר בחיים לא מגביל אותי. לעיתים מספיק לי רק לשתף את אהוביי במחשבה על מה שבא לי לעשות או על איך שבא לי לחיות ולקבל את ברכת הדרך מהם, בלי שבאמת אני צריכה לעשות משהו. לפעמים מספיקה לי הידיעה שאני יכולה לעשות כל מה שבא לי ושאני יכולה בכל רגע נתון להחליט מה כן אני עושה ומה לא ומתי.
והידיעה הזאת בתוכי עמוק פנימה, שאני לא מוותרת על עצמי לטובת שום דבר אחר כשאני בוחרת לא לוותר, ושאני אדם חופשי לעשות כל מה שבא לי מתי שבא לי, הידיעה הזאת עושה אותי מאושרת.
