אין בעולם ילדה טובה כמו נעה.
היא כל כך טובה וכל כך ממלאת את ליבי בשמחה ועונג שדי קשה לי לעמוד בפני הבקשות שלה, והאמת היא שלא רק שאין לה יותר מדי בקשות, גם יוצא שלא פעם, כשאני לא מוכנה לקנות דבר כזה או אחר, היא מוותרת ועוברת הלאה. אז כל עוד הבקשות נשמעות לי הגיוניות, אני די זורמת איתה ואפילו נהנית לקנות לה ולאפשר לה את ההנאות הקטנות/גדולות האלה. אבל פעם בכמה זמן מגיעה גם בקשה שלא מסתדרת עם הערכים שלי, כמו הבקשה האחרונה שלה שאקנה לה נעלי fila מסויימות.
כבר חודש וחצי שהיא אומרת בכל הזדמנות שהיא רוצה את הנעליים האלה, ואני עונה לה בשקט שיש לה נעלי התעמלות די חדשות שקנינו לא מכבר, ואני לא חושבת שהיא צריכה עכשיו עוד זוג.
אבל נעה לא מתייאשת. בכל הזדמנות היא אומרת כמה היא רוצה נעליים כאלה, וכשעוברת ילדה ברחוב או בקניון עם כאלה היא אומרת לי "את רואה אמא? כאלה אני רוצה"…. לאט לאט חופרת עד שאני כבר מתחילה לחשוב שאולי באמת היא צריכה אותם.
והנה הגיע החופש הגדול, והבטחתי לה שנצא לחגוג במסעדה, אבל מה לעשות – יצא שבדיוק עכשיו החלטתי לעבור תהליך של ניקוי רעלים שאפשר לקרוא עליו כאן, ומסעדה – לא מתאים לנו כרגע, אלא רק בעוד חודש.
"אבל הבטחת לי", היא אומרת לי בפרצוף עצוב. "בסדר, אני לא מבטלת את המסעדה – רק דוחה בכמה שבועות" אני עונה. ואז מתחיל הבכי הקטן הזה, כי בעוד כמה שבועות זה כבר לא יהיה סוף שנה, וכבר יהיו מלא דברים אחרים וכו' וכו'.. ואני מציעה לה במקום המסעדה איזו מתנה קטנה לסוף השנה.
התלהבות ישר נרשמת והיא גם מזכירה לי שהיא כל כך רוצה את הנעליים האלה… "את יודעת מה? בואי נלך לראות מה זה הנעליים האלה שאת רוצה". חיוך גדול של נעה ואנחנו בדרך לקניון. ובקניון – כל ילדה שניה עם הנעל הזאת. וכל ילדה נוספת שאני רואה עם הנעל הזאת עושה לי רע. אפקט העדר.
ואז אני עושה לנעה שיחה על אפקט העדר, ושזה ממש לא לענייו מבחינתי לקנות רק בגלל שלכולן יש את זה, ואיפה הייחודיות.. ומהי הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו קונים דברים… אבל נעה בשלה – "זה לא בגלל שלכולם יש, זה בגלל שאני רוצה". ובכי. ואני קצת מתקשה לעמוד מול הבכי ואנחנו נכנסות לחנויות הנעליים, אבל בכל הקניון אין את הנעל הזאת בכלל. נגמר בכל החנויות.
"אז בואי ניסע לישפרו" נעה מציעה ואני כבר מרגישה איך אני מתקוממת בתוכי, ובכל זאת איכשהו נעתרת ואומרת לה "טוב. בואי ניסע". ובדרך לאוטו אני שואלת שתי ילדות עם הנעל הזאת איפה הן קנו אותה, ואני מקבלת תשובה מדוייקת באיזו חנות, וגם – "יש רק ממידה 36, אבל דחפנו ספידות וכאלה והעיקר שיש לנו את הנעל הזאת". לבי צונח לו עוד ועוד ואנחנו מגיעות לישפרו.
ניגשות לחנות והמוכר אומר שאין לו את הדגם הזה ובכל מקרה זה רק ממידה 36. מציע לנעה שתמדוד דגם אחר ואם המידה טובה לה – הוא יזמין את הדגם ההוא. נעה כמובן מסכימה למרות שהיא במידה 34 ואני מסכימה לה שתמדוד מתוך אמונה שזה מה שיוריד אותה מהעניין.
והיא מודדת. וכמובן – הנעל גדולה לה. "אבל אמא, נשים ספידות" כאן כבר זה היה הגבול שלי שאמרתי לה שאני לא קונה לה את זה. היא בכלל לא צריכה נעליים כרגע, זה לא במידה שלה, לא קונה נעליים שלא מתאימות לה ובטח לא קונה "בגלל שלכולם יש וגם אני רוצה".
וזה לא שאני לא זוכרת את עצמי כילדה – כמה רציתי דברים כמו לאחרים, וידם של הורי לא תמיד היתה משגת לאפשר לי. וזה לא שאני כל הזמן הולכת עם העקרונות שלי. אני לגמרי מפנקת אותה פה ושם בדברים כאלה ואחרים, שלחלוטין מיותרים בעיני. ולפעמים אני גם חושבת לעצמי, שתכל'ס, מבחינה כלכלית, אין לי בעיה לקנות לה את הנעל הזאת, אז מה זה משנה בעצם "העיקרון", אם זה יעשה לה כזה כיף להיות עם הנעל הזאת כמו כולם. ובכל זאת לא מרגיש לי נכון עכשיו.
בדרך לאוטו אני גם נזכרת שלפני 3 שנים, היה אותו סיפור עם נעלי בלנדסטון. כמה היא רצתה, לכולם יש.. לבסוף נעתרתי וקניתי לה, במחיר שנשמע לי אז שערורייתי לגמרי. ואחרי הקניה, נעלה אותם פעם אחת בלבד "כי חם בתוך הנעליים האלה". גם הפעם, כמו אז, משהו בבטן אומר לי שזה לא נכון. אבל בפעם הקודמת זרמתי איתה ואח"כ הרגשתי לא טוב עם עצמי. הפעם אני לא מתכוונת "להיכנע". אני יודעת שאח"כ ארגיש הרבה יותר טוב שלא נגררתי שוב לקניה מיותרת ולא נכונה.
והבכי.. הבכי. שובר לי את הלב אבל אני מרגישה כמו מישהי שפתאום מתעוררת מאיזו היפנוזה ואומרת לעצמי ולנעה שהקניה הזאת מנוגדת לכל ערך שאני מאמינה בו, ואמנם צר לי שהיא בוכה וקשה לה, אבל הקניה הזאת לחלוטין מיותרת בעיני, מה גם שזה לא במידה שלה בכלל ואני לא מתפשרת על נעל שלא מתאימה. סורי. בטח לא בגלל הבכי שלה. אנחנו נמצא לה מתנה אחרת שמתאימה יותר.
בדרך הביתה אני כועסת על עצמי שמלכתחילה נכנסתי לסיטואציה הזאת ונגררתי אחר ההפצרות של נעה, מה שהגדיל אצלה את הציפיה, וכגודל הציפיה גודל האכזבה. לגמרי שיעור חשוב לעצמי, להמשך הבקשות.
כשאנחנו מגיעות הביתה, נעה מחבקת אותי חזק, ואנחנו לוחשות מילות אהבה אחת באזני השניה. והלב שלי עולה על גדותיו. הילדה הזאת ממיסה אותי.
