טרוף הקניות של חודש נובמבר הגיע. כולם משכנעים אותנו שנהיה הרבה יותר מאושרים אם רק נקנה עוד ועוד ועוד.
אני לא אוהבת קניות. כלומר, אני מאד אוהבת קניות מסויימות – למשל לקנות כרטיסי טיסה ומזוודות, אבל בגדול – אני ממש לא אוהבת קניות. אני לא אוהבת לקנות בגדים ונעלים, אני לא אוהבת להסתובב בחנויות ובקניונים. אני הולכת לקניון רק אם יש לי מטרה מסויימת שלשמה אני צריכה ללכת לשם. אני לא מוצאת עניין בשוטטות חסרת תכלית בקניון, זה משעמם אותי.
והכי אני לא אוהבת את המאניה הזו של הקניות שהולכת וגדלה בכל שנה עם יום הרווקים הסיני, שופינג IL או בלאק פריידי למיניהם שגורמים לאנשים לקנות כל מיני דברים שעד לפני רגע הם לא ידעו בכלל שהם קיימים.
אם יש משהו שבדיוק אני צריכה או שבא לי – אני אשמח למצוא אותו בהנחות המסויימות בחגיגות הקניות השונות אבל אני בכל מקרה אקנה אותו גם אם הוא לא היה בהנחה עכשיו. אני לעולם לא אקנה כל מיני דברים שאין לי בהם צורך רק "כי יש מכירות עכשיו". זה פשוט לא עושה לי את זה. אני תמיד אעדיף להסתובב ברחובות, בטבע, בבתי הקפה מאשר באתרי הקניות ברשת או במרכזי קניות.
ככה אני. קניה לשם הקניה בלבד לא עושה אותי יותר מאושרת. אני כן מאד שמחה כשאני קונה משהו שאני צריכה או מאד רוצה – אבל להסתכל על קניות כעל המקור לאושר שלי? לא יודעת. לא נראה לי.
מה כן עושה אותי באמת מאושרת?
חוויות טובות עם האהובים שלי, טיול שממלא את נפשי, תחושת הסיפוק והאושר של ניצן, הטבע בהדרו, שיחה טובה שאני חושבת עליה עוד הרבה אחרי שהיא הסתיימה, בריאות הילדים שלי והחוויות הטובות שלהם, ספר טוב שאני לא יכולה לעזוב עד שאני מסיימת אותו, אוכל טעים, התחושה שאני מובילה את חיי לאן שאני רוצה (לעומת היגררות), תחושת ההתקדמות והצמיחה שלי, אסימון שנופל לי ומשנה את חיי, התחושה שאני נאהבת 🙂
