להצליח לרוץ

אז זאת אני, בשבוע שעבר, בסיומו של מירוץ עלם בחולון.

לחלקכם, בטח לאלו מכם שרצים למרחקים ועושים ספורט כראוי, זו נראית אולי תמונה שגרתית אבל בשבילי זה היה לגמרי רגע לא מובן מאליו.

אתם מכירים את הדברים האלה שלפעמים עוברים לנו בראש אבל באיזשהו מקום עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שתכל'ס אין סיכוי שהם יקרו לנו? אז ככה זה היה בשבילי המחשבה על להשתתף במירוץ.

בתור אחת שלא היתה מסוגלת לרוץ 50 מטר (אמיתי!) , לרוץ 5 ק"מ נראה לי דמיוני לגמרי, ממש כמו המחשבה שאני אזכה בפרס הגדול בלוטו…יש מלא מחשבות כאלה, אני בטוחה שלחלקכם הן עוברות בראש- למשל, לעבוד רק 4 שעות בשבוע ולהרויח פי 100 ממה שנכנס עכשיו, או למשל להיות המשרד המוביל בתחום בארץ ובעולם, או להצליח לייצר הכנסה של 8 ספרות, או להיאלץ להעלות מחירים בטירוף בגלל שהלקוחות רבים עליכם ואין לכם ברירה אלא לסנן ולבחור בפינצטה רק את אלה שהכי בא לכם לעבוד איתם… בקיצור הבנתם. זה לגמרי מסוג הדברים שאנחנו יכולים לראות אותם קורים, אבל אצל אחרים. לא אצלנו.

אם מישהו היה אומר לי לפני חצי שנה שאני אשתתף במירוץ הייתי נקרעת מצחוק, ובכל זאת, בשישי האחרון עשיתי את זה.

כשאני מסתכלת אחורה ומנסה לחשוב מה היה שם שאיפשר את ההצלחה הזאת, יש כמה דברים שעולים לי ואחרי קצת התלבטות, החלטתי לכתוב אותם כאן ולשתף בזה, בגלל שזה ממש מתקשר למפתחות ההצלחה שלנו:

מפתח 1 – מנטור / מסגרת למידה:

הסיבה העיקרית בגללה הגעתי למרוץ היא המאמנת שלי מירב ומערכת היחסים שנוצרה איתה. מנסיון האימונים איתה כבר למדתי לסמוך עליה לחלוטין ולדעת שהיא רואה הרבה יותר רחוק ממני בכל מה שקשור ליכולת שלי להזיז את עצמי. ריצה בכלל לא עמדה על הפרק כשהתחלתי להתאמן איתה אבל באיזשהו שלב הנושא עלה והיא החליטה שאני לגמרי יכולה לעשות את זה ואני פשוט התמסרתי ובטחתי בה שהיא תוביל אותי לשם.

כמנטורית שלי לענייני ספורט, היא לגמרי קיצרה לי את הדרך ע"י זה שלימדה אותי איך לרוץ, איך לנשום נכון, לשלוט בגובה הדופק, איך לנחות נכון על הרגלים ועוד הרבה דברים שמסתבר שלא רק שהם בכלל לא אינטואיטיביים, הם גם לגמרי הפוכים מהאינסטינקטים הטבעיים שלנו במה שקשור בריצה.

כמובן שלאורך כל הדרך דירבנה, הרגיעה כשהיה צריך, הבינה את הצורך האישי שלי להבין את ההגיון שמאחורי הסבל בריצה, חיזקה אותי מבחינה פיזית איפה שצריך והתאימה את האימונים אלי באופן אישי.

מפתח 2 –  מיקוד:

אז נכון שהתחלתי להתאמן ולעשות ספורט בצורה יותר "ממוסדת" עוד לפני שעלה עניין המירוץ, אבל ברגע שנושא המירוץ עלה על הפרק, פתאום היה משהו מסויים באימונים להתמקד בו. ומרגע שהתחלתי להתמקד, התחלתי לראות פתאום כל כך הרבה קבוצות ריצה בעיר, קראתי כתבות על ריצה, פגשתי אנשים שמסתבר שלא ידעתי אפילו שהם רצים ובקיצור – התחושה היתה שכל העולם רץ איתי ביחד.

וכבר נאמר שכשאנחנו ממוקדים אנחנו רואים את ההזדמנויות – אז כן, בהחלט ראיתי את ההזדמנויות בחנויות של בגדי הספורט חחחח, והדבר הכי טוב היה שבעקבות העובדה שנעלי הספורט שהיו לי עד אז כבר לא סיפקו את הסחורה, גיליתי חנות של בחור מקסים ומקצוען שמוכר נעליים נוחות בטרוף ומתאים את הנעל בדיוק למבנה הרגל האישית של הקונה, מה שלגמרי שידרג לי את חווית ההליכה והריצה.

מפתח 3 –  בהירות תמונה:

אז הדבר הכי משמעותי במפתח הזה הוא שבעצם אנחנו מסמנים לנו מטרה מאד ברורה, מטרה מרגשת, שמעצם זה שהיא ברורה, אין בעיה לסלול את הדרך אליה.

בוקר אחד קיבלתי ווטסאפ מהמאמנת – תמונה של המירוץ שיתקיים בעוד 4 חודשים עם תאריך מדוייק וברור, בתוספת המילים "תסגרי ביומן".  מאד התרגשתי! קודם כל התרגשתי מעצם הרעיון שאני אשתתף במירוץ – מה שבאותו הרגע לא נראה אפשרי בכלל עבורי. התרגשתי גם מזה שהמאמנת כל כך מאמינה בי שהיא באמת חושבת שאני אצליח לעשות דבר כזה.

מאותו הרגע שנוצרה המטרה, האימונים, לפחות בהתכווננות הפנימית שלי, סבבו סביר הדבר הזה –  התחלתי להוסיף ריצה להליכות הבוקר שלי, הגדלתי את מרחק ההליכה / ריצה שלי מתוך פחד מוות שאגיע למירוץ ולא אהיה מוכנה, איתגרתי את עצמי איפה שהיה אפשר (למשל – במקומות שאפשר היה לבחור אם לטפס במדרגות או לעלות במעלית – טיפסתי במדרגות) ולמעשה הייתי כל כולי מכוונת וממוקדת בלהעלות את רמת היכולת שלי לרוץ.

בנוסף כשהמטרה נוסחה במדוייק ובבהירות, עשיתי מיד שני דברים נוספים – מה שמוביל אותי למפתח הבא:

מפתח 4 – אפס זמן בין מחשבה לביצוע

אז מה עשיתי מיד כשהבנתי שאני הולכת לעשות את זה למרות שעדיין לא ידעתי איך?

הדבר הראשון – הראיתי לילדים את הווטסאפ מהמאמנת והודעתי להם שאני משתתפת במירוץ!!!!!! היתה התרגשות גדולה בבית 🙂
הדבר השני – נרשמתי למירוץ.

מפתח 5 – לנצח במשחק הפנימי

או קי. זה אחד המפתחות הכי מאתגרים, שאם מצליחים בו – כל השאר זה רק הדברים שתומכים בנו מבחוץ.

אני לא אוהבת לרוץ. אני נהנית מהרעיון שאני רצה אבל אני ממש לא נהנית לרוץ. בכל פעם כשאני יוצאת, אני מחכה שהזמן יעבור או שהמרחק שאני צריכה לרוץ יצטמצם ושהסבל הזה ייגמר עד הריצה הבאה.

לאורך כל התקופה, מהרגע שנרשמתי למירוץ ועד לרגע ההשתתפות בו לא הפסקתי לחשוב למה אני עושה את זה לעצמי, מה אני צריכה את זה, למה נכנסתי להרפתקה הזאת…. בכל בוקר כשיצאתי המחשבות שהיו לי בראש זה קודם כל שלא בא לי לצאת ודבר שני –  איך אני מקצרת את הסיבוב (מלחמה קשה מאד עם עצמי – מה פתאום לקצר! את לא מוותרת ! את לא מעגלת פינות! את הולכת על זה כמו שצריך ! את תהיי גאה בעצמך כשתעשי את זה! וכו' וכו'… וכמובן שלא מקצרת, רק חושבת על זה..חחח)

בנוסף, כשהתחלתי לרוץ נוצרה לי דלקת בגידים וסבלתי מכאבי תופת ברגלים, ועם כל הקושי  – לא הרשיתי לעצמי להפסיק להתאמן מהפחד שאם אפסיק – יהיה לי מאד קשה לחזור לזה, עד שכבר הגעתי לרמה מסויימת של כושר. חייבת לציין שלאחר שבוע של כאבים ונפיחויות, בהוראת רופא התבקשתי לשכב עם הרגליים למעלה ולא לאמץ את הגידים כדי שיבריאו. בשלושת הימים האלה שמתי לב שממש חסר לי הקטע הזה של לקום בבוקר ולהזיז את הגוף. הגוף ממש ביקש את התנועה. זה שימח אותי מאד מאד ועזר לי לעודד את עצמי במלחמות הפנימיות האינסופיות – שאני עושה טוב לעצמי כשאני זזה.

אז מה עזר לי להתמודד ולנצח במשחק הפנימי?

1. האינטגריטי שלי – אין דבר כזה לקצר את הסיבוב. את כבר לא ילדה בתיכון שמקצרת את הסיבוב כשהמורה לספורט ביקש לרוץ… את מאמנת אנשים להתמיד ולהיות נחושים – אין לך בכלל אופציות אחרות אלא להיות WALK THE TALK
2. לא היה מצב שהייתי יורדת מהמרוץ אחרי שהודעתי לילדים שאני משתתפת. מה אני מלמדת אותם? שמוותרים כשקצת קשה?
3. הידיעה שכל השיחות הפנימיות והמאבקים הפנימיים האלה הם חלק מהדרך והם בדיוק מייצגים דפוסים ישנים שלי שאני רוצה להיפטר מהם. הייתי מודעת לגמרי לשיחות הפנימיות ותמיד בכל שיחה פנימית שכזאת ניחמתי את עצמי – "יופי, הוצאת קיטור? עכשיו תמשיכי הלאה".
4. עידודים מהסביבה – מניצן, מהמאמנת, מחברות שתמכו
5. דד ליין – שעון החול שהולך ונגמר עד למועד המירוץ – אין לי ברירה אלא להתאמן ולהגיע כמה שיותר מוכנה
6. ראיית החיובי – תכל'ס, הספורט הזה עושה לי נורא טוב – אני אנרגטית יותר, אני מרגישה טוב שאני מזיזה את הגוף, תחושת המסוגלות היא נהדרת, תחושת הסיפוק בסיום כל אימון היא מטריפה… יש בזה בהחלט הנאות לא קטנות
7. מחוייבות לגורם חיצוני – כשאני מתחייבת אני עושה הכל כדי לעמוד בהתחייבות שלי. התחייבתי בפני המאמנת לשלוח לה בכל יום את הדיווח מהאפליקציה שמלווה אותי בריצה
8. יצירת הרגלים מנצחים – על כך במפתח הבא

מפתח 6 – הרגלים מנצחים

אז כאמור, אחד הדברים שעזר לי מאד להתמודד עם הקשיים, הן בריצה עצמה והן במחשבה שאני צריכה לצאת מהמיטה בבוקר ולרוץ – היתה ההבנה שאני חייבת לסגל לעצמי הרגלים כדי לא לחשוב בכל יום מחדש אם בא לי או לא בא לי לצאת, או אם בא לי היום לקצר את הסיבוב….

יכול להיות שבגלל שאני שורה כל הזמן בחומרים שמעודדים התפתחות אישית, אני כל כך מודעת לגודל תרומתם של הרגלים טובים להצלחה.

אילו הרגלים סיגלתי לי:

• לקום להליכה/ ריצה מוקדם בבוקר עוד לפני שהשמש יוצאת. ממילא אני מאלה שמתעוררים מוקדם מאד ובנוסף אני לא סובלת כשחם לי מדי כך ששעות הבוקר הן אידיאליות עבורי לספורט.
• בכל סיבוב לאתגר את עצמי במשהו קטן – למשוך עוד 100 מטר, להצליח לרוץ עוד דקה נוספת, להאריך את המרחק בעליה הגדולה שאני עולה בכל בוקר וכו'..
• מנטרות והצהרות חיוביות: בכל בוקר ובכל ערב אני קוראת לעצמי את המנטרות שכתבתי לי, כדי להטמיע אותן לתוך תת המודע שלי. למשל:

1. הרגליים שלי נושאות אותי בקלילות בריצת הבוקר שלי
2. הגידים והשרירים שלי חזקים ומתחזקים ככל שאני מתמידה בפעילות הגופנית
3. אני רצה בקלילות 5 ק"מ
4. ככל שאני מתמידה בפעילות הגופנית, הגוף שלי אומר לי תודה ומרגיש הרבה יותר טוב
5. אני מפתיעה את עצמי בכל יום מחדש מרמת הכושר לי, מהנחישות שלי לעשות ספורט, מההנאה שאני שואבת מהספורט ומהתוצאות ושבירת השיאים האישית שלי…

וכו וכו'..
מדהים כוחן של ההצהרות האלה להשפיע על האנרגיות לכל היום ועל האמונה שלנו שאנחנו אכן מסוגלים.

מפתח 7 – אובססיה:

חייבת להגיד שלרוץ זה לא מה שהכי מרגש אותי בחיים, יש לי דברים אחרים שעושים לי את זה יותר. עדיין, כשהבנתי שאין דרך חזרה ואני הולכת למירוץ, לא ויתרתי על האימון היומי מוקדם בבוקר וכמו שראיתם בסעיף הקודם – ממש עשיתי לעצמי שטיפת מוח לגבי היציאה לספורט.

מתי הבנתי שפיתחתי סוג של אובססיה למטרה? כשהיו ימים שאפילו יצאתי שוב בערב כי ממש הרגשתי שאני רוצה לרוץ ולהזיז את הגוף ובנוסף – דיברתי על זה בלי סוף עם המשפחה והחברים.

הייתם מאמינים שהדבר הראשון ששמתי במזוודה כשארזנו לפני הטיסה לויאטנם היה בגדי הספורט והנעליים שלי?? (כן, לגמרי הפתעתי גם את עצמי). לפני הנסיעה בדקתי בדיוק איפה יהיה לנו חדר כושר, איפה אפשר לרוץ בערים השונות בויאטנם… כל מיני דברים שפתאום העסיקו אותי, שלפני כן, אף פעם לא עסקתי בהם – בטח לא בזמן חופשה.

הנה אני רצה במוסקבה:

וגם בברצלונה, עוד לפני הזריחה:

איזה כיף!

מפתח 8 – סביבה מקדמת :

דאגתי לשתף בעניין המרוץ רק אנשים שיעודדו אותי להמשיך בכיוון הזה ושיהיו מסוגלים לשמוע את הקיטורים שלי כשהם יגיעו (והם הגיעו) ועדיין להמשיך ולחזק – חברה שבעצמה התחילה לרוץ לאחרונה, הורי ואחי, שכנה שראתה אותי בבקרים וכל הזמן דאגה לומר לי כל הכבוד על זה שאני קמה ויוצאת לספורט, חבר שחודש קודם השיג מטרה עצומה מבחינתו אחרי שממש ירק דם, ובעיקר בעיקר – ניצן – שכל הזמן תמך, דירבן, סבל אותי עם כל הקיטורים והכאבים של השרירים התפוסים והדלקות בגידים. ניצן גם היה עד לכל המלחמות הפנימיות שלי שחלקן היו בקול רם – על מה אני בכלל צריכה את כל הדבר הזה ולא בא לי וכו והזכיר לי כל הזמן את ה"למה".

כשאנחנו רוצים להשיג מטרה, אנחנו מתמודדים עם הרבה אתגרים בדרך. אם יש סביבנו את האנשים הנכונים שמושכים אותנו קדימה, הדרך הופכת הרבה יותר אפשרית עבורנו.

מפתח 9 – שיתופי פעולה:

חייבת לציין שבמקרה הזה של ההשתתפות במירוץ בחרתי דווקא לא לשתף פעולה עם מישהי אחרת שגם השתתפה במירוץ. כשבוע לפני המירוץ, הציעה המאמנת שלי שארוץ ביחד עם מישהי נוספת, שהיא פחות או יותר באותה רמת כושר כמוני ואנחנו יכולות מאד לעזור אחת לשניה במירוץ ופשוט לעבור אותו ביחד.

בהתחלה הנטייה שלי היתה להיעתר להצעה ולהסכים לה, אבל במחשבה שניה, ועם הקשבה לאינטואיציה שלי, אמרתי למאמנת שאני רוצה לרוץ לבד, בלי הצורך להרגיש שאני צריכה לתת דין וחשבון למישהו נוסף או להרגיש שאני חייבת לרוץ גם כשנגמר לי האוויר, רק בגלל שאני ביחד עם עוד מישהי. רציתי להתמודד עם הקשיים שלי בעצמי, בלי להיות עסוקה במה קורה עם הבחורה השניה ובלי להיות עסוקה בהשוואות – איפה היא ואיפה אני.

בסופו של דבר, הכרנו בבוקר המירוץ, כל אחת רצה עם עצמה, מדי פעם במהלך המירוץ ראינו אחת את השניה והחלפנו כמה מילים, עודדנו אחת את השניה ואפילו סיימנו פחות או יותר באותו הזמן והצטלמנו ביחד מאושרות ושמחות.

לא יודעת מה זה אומר לגבי המירוץ הבא, אם יהיה כזה, אבל בפעם הזאת היה לי נכון לנטרל את מה שנראה לי לפני המירוץ כרעשים מיותרים.

בכל אופן, את המירוץ הזה סיימתי בזמן הרבה יותר טוב מאשר באימונים שעשיתי קודם לכן, ואין לי ספק שמה שאיפשר את זה, זו הריצה המשותפת עם עוד כמה אלפים, שלגמרי דירבנה אותי להמשיך עד לקו הסיום.

מפתח 10 – ניצול משאבים:

המפתח הזה בעצם מזכיר לנו שיש בנו ויש לנו כל כך הרבה משאבים חוץ מאלו שהם ברורים מאליהם, ואם נדע לזהות את המשאבים שיש לנו ולנצל אותם לטובת השגת המטרה שלנו – זה לחלוטין יאפשר לנו להצליח.

אז אילו משאבים יש לי שניצלתי לטובת השגת המטרה?

• הידע שלי בהשגת מטרות – כל הזמן הייתי במודעות מאד גבוהה למה שקורה לי ובאיזה שלב של השגת המטרה אני – מה שעזר לי להתמיד. למשל, כשהיו לי מלחמות פנימיות עם עצמי ורק רציתי לרדת מהעץ הזה שטיפסתי עליו, היה בתוכי קול נוסף שאמר לי – "זה בדיוק השלב הזה שכמעט נשברים בו, אבל אם רק תעברי אותו – את תצליחי".
• "נעשה ונשמע" – אני יודעת שכאשר אנחנו מתמודדים עם דברים שקשים לנו, ככל שאנחנו חושבים עליהם, כך אנחנו מוצאים את הסיבות למה לא לעשות ואיך לא להתמודד עם מה שקשה. למדתי כבר מזמן, שבמקרים שקשה לי, עדיף לי לפעול בלי להפעיל שיקול דעת כי שיקול הדעת שלי עלול רק להפריע לי.
  לאורך כל האימונים עם מרב המאמנת, אמרתי לה בפירוש לא לשאול אותי אם מתאים לי לעשות דבר כזה או אחר כי הנטייה שלי, בכל מה שקשור במאמץ פיזי היא לוותר לעצמי ולבחור באופציה הקלה יותר. אמרתי לה בפירוש שכיף לי שהיא זאת שמקבלת את ההחלטות מה לעשות בכל אימון גם בגלל שסופסוף יש לי חופש מלקבל החלטות (זה לגמרי מתיש כל הזמן לקבל את ההחלטות. כיף לפעמים לשחרר ולסמוך שמישהו אחר יעשה את זה בשבילך) וגם בגלל שבאמת הנטייה שלי היא לברוח לאיזור הנוחות. החלטתי שאני פשוט עושה כל מה שמרב אומרת לי בלי להפעיל את שיקול הדעת שלי, תוך שאני סומכת עליה באופן מוחלט.
• הילדים שלי – הידיעה שאין מצב שאני אומרת להם שירדתי מהעניין ואני לא ניגשת למירוץ. איפה הדוגמה האישית? ומה אני מלמדת אותם? הילדים לגמרי היו משאב שדחף אותי קדימה.
• הקשבה לאינטואיציה שלי גם אם זה מצטייר כמשהו לא יפה– כמו שכתבתי במפתח של שיתופי הפעולה – רציתי לרוץ לבד, בלי עוד מישהו לידי. דבקתי בהחלטה הזאת למרות שאולי הצטיירתי כלא כל כך נחמדה, אבל היה לי ברור שזה מה שנכון עבורי באותו הזמן.

10 המפתחות האלה, כשיודעים איך לעבוד איתם, מאפשרים לנו להשיג כל מטרה, לא משנה באיזה תחום 🙂