יוון ההררית

טיול סתיו של תחילת שלכת באחד מהמקומות היפים בעולם, בין נהרות ומעיינות צלולים בצבעי טורקיז, לאוכל טעים ולהכנסת האורחים המהממת של היוונים.

כבר שנה ועשרה חודשים מאז טסנו לטיול בחו"ל בפעם האחרונה עקב הקורונה. שנה ועשרה חודשים של תחושות משתנות ומתחלפות, ממש רכבת הרים רגשית בין ההנאה מהשהייה בבית, העמקת השורשים, בניית ביתנו החדש אליו נעבור בעוד כמה חודשים, לבין הגעגועים לעולם, לטיולים, לתחושת החופש המדהימה שיש בפשטות הזאת – לעלות על מטוס ולטייל, ובתוך כל אלה התחושות הקשות של רמיסת זכויות האדם ע"י ממשלות ישראל, ניהול כושל ונוראי של הוירוס הזה, הפגיעה המתמשכת שלי מאז החיסון הראשון (חצי שנה קשה) ועד הבראתנו מהקורונה, לאחר שנדבקנו ועברנו אותה ממש ממש בקלות.

כל אלה הביאו אותי לנקודה שבה הבנתי שאם אני לא עולה על מטוס וטסה לאנשהו להתאוורר מהטירוף שקורה בארץ, המצב אצלי רק יילך ויחמיר.

וככה הודעתי לניצן שאנחנו נוסעים. התחשק לי הפעם נסיעה מפנקת של המון טבע, נופים מרהיבים, טיולים רגליים במסלולים לא קשים מדי, מלונות מפנקים ואוכל טעים, שיתנו לי מרגוע לגוף ולנשמה. בדיקה קטנה על יוון ההררית, והיה לי ברור שזה היעד הפעם.

במהירות שיא קניתי מפה, ביררתי מה יש לראות איפה, הזמנתי מלונות וכרטיסי טיסה ויצאנו לדרך.

טיסת Aegean לאתונה ומשם המשך ליואנינה. העדפתי לטוס ישירות לאזור בו נטייל מאשר לשרוף יום הלוך ויום חזור על נסיעות לאתונה או סלוניקי.

התכנון היה כזה –

לילה ראשון ביואנינה

3 לילות בזגוריה

2 לילות בצומרקה

ולילה אחרון לפני הטיסה הביתה – שוב ביואנינה.

היום הראשון של הטיול (יום שלישי)

נחיתה ביואנינה ואיסוף הרכב שלנו מהשדה.

שדה התעופה ביואנינה כ"כ קטן, יותר מאשר זה של אילת. כניסה אחת ויציאה אחת. הנסיעה לעיר מהשדה לוקחת 3 דקות על השעון.

אנחנו מגיעים לעיר, למלון Kameras, מלון בוטיק 5 כוכבים שנמצא במיקום מצויין. בחרתי בו מאחר ויש להם חניה חינם למי שמגיע עם מכונית. המלון קצת מצועצע אבל כייפי לגמרי. חדר נעים, זרם מצויין במקלחת, שרות נפלא וארוחת בוקר טובה.

יוצאים להכיר את העיר ברגל- חלק מהרחובות הם מדרחובים עמוסי חנויות ובתי קפה.

האוירה ביואנינה מאד נעימה – העיר מלאה סטודנטים שלומדים כאן ולכן המון צעירים בכל מקום. בערב בתי הקפה והמסעדות מלאים עד אפס מקום ויש תחושה טובה של בטחון.

אנחנו חורשים את העיר הקטנה הזאת ברגל, נכנסים לתוך חומות העיר העתיקה לראות את הבתים המצויירים שם ואת מוזיאון הכסף שנמצא ממש על שפת האגם.

נוף יפה מכל מקום, בתי קפה מפנקים בכל פינה… ממש כיף.

ברחוב הראשי של העיר אנחנו רואים חנות קטנה שנקראת select, בתוכה יושבת אישה מבוגרת ולידה יש שני מגשים בלבד של בוגאטסה – מאפה פילו ממולא בקרם חלב מתוק, שמגישים אותו עם אבקת סוכר וקינמון. הבוגאטסה חמה וקוראת לי.. אני מבקשת מהאישה חתיכה קטנה אבל היא מוכרת לפי "מנה". כמות ענקית של בוגאטסה חלומית מושטת אליי במחיר מגוחך….כמה טעים!

Select

Averof 2, Ioannina 452 21, 

לארוחת הצהרים אנחנו לוקחים לנו מנה של סופלקי בפיתה – 2 וחצי יורו. טעים טעים וזול. בערב, אנחנו אוכלים במסעדה שהמליצה חברה שמכירה יופי את האזור – מסעדת seirios. מנות ענקיות, אוכל כייפי, וכמובן – סלט יווני טעים שאנחנו לא מוותרים עליו… תענוג.

Seirios

Evaggelidi 1, Ioannina 454 43

היום השני של הטיול (יום רביעי)

היום אנחנו עולים להרים, לכיוון כפרי זגוריה. לפני כן, עדיין ביואנינה, אנחנו פותחים את היום בשתיית קפה על שפת האגם והליכה רגועה לאורך הטיילת של האגם, שמקיפה את חומות העיר העתיקה.

יוצאים לדרך אל ההרים מיואנינה לכיוון זגוריה, על כביש 20, ויורדים ממנו ימינה, מיד לאחר הכפר Metamorfosi.

תחילתה של השלכת נראית בכל מקום, כפרי אבן נטועים בהרים פה ושם. אנחנו עוברים לנו עם הרכב בין הכפרים השונים, נהנים מהנוף המשגע. הכפרים כל כך עתיקים, בנויים על צלע ההר, לכולם גגות רעפים שעשויים מאבן צפחה. המון פרחים, תחושה של טיפוח ובכל זאת כמעט ולא רואים איש בכפרים האלה. כפרים יפהפיים אבל נטושים, למעט כמובן הכפרים היותר מרכזיים.

היום בתכנית – לעבור בין הכפרים – Dilofo, Kipi, Kapesovo, Tsepelovo

הכפר דילופו : כפר קטן ויפה שנחשב לאחד מהיפים שבכפרי זגוריה. לקראת הטיול שלנו קראתי שדילופו, צפלובו וקיפי נחשבים לשלושת הכפרים היפים בזגוריה, אבל אני חייבת לציין שלטעמי שאר הכפרים ממש לא נופלים ביופיים מאלה המצויינים כאן.  הרבה שקט יש כאן, כמעט ולא רואים אנשים בסמטאות, פה ושם מישהו משפץ קיר או גג, כנראה לאחר עונת התיירות שהיתה כאן בקיץ ולפני שהחורף הקשה מגיע.

אנחנו עושים סיבוב ונהנים מהמראה ומהנוף, חוזרים לרכב וממשיכים.

בדרך אנחנו רואים את גשר האבן העתיק הראשון שלנו לטיול הזה- גשר קוקוריס, בהמשך עוד נראה כמה וכמה כמוהו, אבל כאן אנחנו עוצרים לצד הכביש לצלם ולהתלהב מהגשר הזה שמאד מאפיין את אזור זגוריה. מתחת לגשר לא זורמים מים כי לא היה כאן גשם כבר הרבה זמן, אבל עדיין, הוא כל כך יפה.

להגעה אל הגשר – נוסעים לכיוון הכפר קיפי, ממש לפני הפניה ימינה לקיפי תגיעו לגשר. אי אפשר לפספס את זה, בצד שמאל של הכביש יש מקום להעמיד את הרכב. בטח תראו שם כמה מכוניות נוספות חונות ואנשים עומדים על הגשר ומצלמים.

אנחנו חוזרים חלק מהדרך לכיוון Dilofo, כדי לנסוע אל הכפר Vitsa ששם נמצאת מסעדת הפטריות המפורסמת, Kanella & Garyfallo ,שכל התפריט שלה מבוסס על מנות עם פטריות אותן מבשל השף המקומי, ששמו נודע למרחקים. אנחנו מגלים שהמסעדה סגורה בימי שלישי ורביעי, ולכן ממשיכים בדרכנו לתצפית Oxya שנמצאת מעבר לכפר Monodendri, ממנה יש נוף מטורף לקניון ויקוס שחוצה את ההרים וזכה להיכנס לספר השיאים של גינס בתור הקניון הכי צר בעולם.

ההגעה לתצפית היא למעשה סוף הכביש. מחנים את הרכב, נכנסים בהמשך ליער להליכה של 80 מטר עד שמגיעים לסלע ענק. עוקפים את הסלע ואז מתגלה כל היופי המדהים הזה של הקניון. שימו לב שאסור להמשיך בשביל הקטן שנמשך הלאה לאורך הצוק – הוא לא בטיחותי וכבר היו כמה שסיימו את חייהם כאן. הערפילים עוטפים אותנו, אפילו טיפות קלות של גשם נופלות עלינו, אבל כל זה רק מוסיף ליופי המהמם הזה שנפרש לפנינו. המצוק בגובה 1400 מטר מרשים ביותר ועוצר נשימה.

אנחנו חוזרים לרכב, כמה מטרים של נסיעה חזרה לכיוון מונודנדרי ואנחנו מגיעים ליער האבנים – סלעים סלעים של אבן הצפחה, שאם לא יודעים שקוראים לזה "יער האבנים" – עוברים את זה בלי להרגיש בכלל. אנחנו עוצרים כדי להבין על מה מסתכלים שני הזוגות האחרים שעצרו שם, נכנסים קצת ליער כדי לראות אולי מאחורה רואים משהו מיוחד, מבינים שלא ו… חוזרים לרכב וממשיכים.

עוברים דרך הכפר מונודנדרי שנראה נחמד מאד ואני שמה לב שממרכז הכפר יש מסלול מעניין של הליכה, אבל אנחנו מחליטים שנחזור לכאן ביום שישי, כשמסעדת הפטריות תהיה פתוחה, כי עכשיו אנחנו כבר מתים להגיע למלון, לנוח קצת, להתפנק בבריכה ובג'קוזי ולהנות מערב רגוע.

חצי שעה נסיעה, ואנחנו באריסטי- Aristi, במלון המפנק שלנו Aristi Mountain Resort. פקיד הקבלה משדרג אותנו לסוויטה משפחתית גדולה, הנוף להרים משגע.

הכפר הזה הוא גדול ומרכזי ולעומת כל הכפרים שראינו במהלך היום, כאן יש טברנות ומסעדות פתוחות, הרבה אנשים, הכל מואר וממש נעים. אנחנו מתמקמים בחדר ויורדים לאכול במסעדה המרכזית של הכפר עליה קיבלנו המלצות – En Aristi. סלט יווני, מרק ירקות, נקניקיות בגריל עם צ'יפס.. הכל טעים.

10 דקות אחרי סיום הארוחה ואנחנו כבר בבגדי ים וחלוקים, בדרך לבריכת המלון והג'קוזי, מהם נשקף נוף יפהפה של ההרים מסביב.

היום השלישי של הטיול (יום חמישי)

קמים בבוקר וזה הנוף שלנו מהחדר.

הבוקר קיבלנו לנייד שלנו התראות מזג אויר – הולכים להיות יומיים גשומים וצריך להיזהר לא להגיע לטרקים ולמסלולים המאתגרים יותר בהרים. אנחנו נשארים עם המסלולים היותר רגועים ואני מבינה שלצערנו, למעיינות הווידומאטיס שסומנו אצלי ככאלה שאסור לפספס, כבר לא נוכל לרדת. אין ברירה, נצטרך לחזור שוב ליוון להשלים את מה שפספסנו 😉

נושמים מלוא הריאות אויר הרים, אוכלים ארוחת בוקר מפנקת ויוצאים לטיול שלנו:

מהכפר שלנו, אריסטי, אנחנו נוסעים לכיוון הכפרים Papigo ו- Mikro papingo. הכביש שמטפס אל הכפרים האלה הוא כביש מפותל כמו נחש ואפשר לראות אותו מרחוק. העליה בו מתחילה מהגשר היחיד שחוצה את נהר הווידומאטיס, כמה דקות אחרי היציאה מאריסטי.

נהר הווידומאטיס נחשב לנהר הצלול ביותר באירופה.
מיד אחרי הגשר שעליו עוברים עם הרכב, יש מקום להעמיד את הרכב ולרדת אל המים.

אין דברים כאלה! מים צלולים צלולים בצבע טורקיז, מסביב העצים – גזעיהם בשחור ועליהם בצהוב של תחילת השלכת.. קרירות משגעת ואויר כל כך נקי.. חלום!! אפשר ללכת לאורך הנהר משהו כמו 10 דקות. במגרש החניה יש פתח בחומה, עברו דרכו והמשיכו לאורך הנהר עד המקום בו הוא מתפצל. פשוט תענוג ואי אפשר להפסיק לצלם. התחושה היא שאנחנו בגן עדן.

אחרי שלא שבענו מהנהר ומהשהייה לידו, אנחנו ממשיכים לכיוון מיקרו פפינגו, עולים בכביש המפותל.

ככל שאנחנו מטפסים במעלה הכביש, הנוף הולך ונעלם לנו – ערפל כבד יושב על ההרים וממש לא רואים כלום. אנחנו יכולים רק לדמיין את הנוף שיש כאן מסביב להרים, אבל גם את זה נצטרך לראות בטיול הבא שלנו לכאן.

אנחנו מגיעים אל הכפר פפיגו. כפר יפהפה, מלא בבתי קפה וחנויות יפות של עבודות יד מקומיות. אבל בזמן שאנחנו מבקרים שם, רק חנות אחת פתוחה.. נגמרה עונת התיירות וגם הקורונה לא תורמת יותר מדי לכמויות התיירים. איך שאנחנו נכנסים לחנות, בעלת המקום פונה אלינו בעברית שוטפת. הישראלים, מסתבר, כבשו את צפון יוון. בכל מקום שלטים בעברית ונותני שרות שמנסים לומר לנו "שברת שילמת", "ממולאים" וכו'.. 75% מהתיירים באזור הזה הם ישראלים.

מזל שבאנו בתקופה שבה אנחנו התיירים היחידים- אנחנו ועוד שני זוגות – ישראלים כמובן, שנתקלנו בהם בחלק מהמקומות אליהם הגענו..

שוטטות רגלית בכפר היפה, וממשיכים לכיוון גבי המים של רוגובו, שהם משהו כמו קילומטר וחצי אחרי היציאה מפפיגו למיקרו פפינגו.

עוצרים את הרכב בצד הדרך, שלט קטן משמאל מורה שכאן מתחיל המסלול ומכאן נכנסים אל הערוץ היפה הזה שמים זורמים בו לכל אורכו, בין סלעי הצפחה.

המסלול מאד קל להליכה – 20 דקות לכל כיוון. בכל עונה הוא נראה אחרת. לאחר החורף יש כאן ממש ברכות קטנות שניתן להשתכשך בהן. אנחנו מדלגים על הסלעים שמסביב לנחל לאורך הערוץ, נהנים מכך שהשמורה שלנו בלבד, מצלמים קצת וחוזרים לרכב.

בסוף הכביש- הכפר מיקרו פפינגו. כפר יפהפה וציורי, שלצערנו, בגלל הערפל הכבד אנחנו לא רואים כלום מהנוף וגם רוב המעדות ובתי הקפה סגורים.

ואפילו פגשנו כאן את הציפור של רגע ודודלי חחחח……… מי זוכר?

כאן בקצה הכפר העליון, נבנה מלון שנקרא 1700- מלון 5 כוכבים שאפשר לשתות בו תה / קפה עם נוף מטורף של כל ההרים מסביב, שברור לנו, שהיום לא נראה אותו מרוב ערפל. אנחנו מטיילים בסמטאות, מטפסים אל ראש הכפר ומגיעים אל המלון. מסתבר שאת הקפה הם מגישים החל מהשעה 15:00 ועכשיו זה רק 13:00…. אנחנו עושים סיור במלון לראות אותו ומתחילים בירידה למטה לכיוון הרכב.

המסעדה היחידה בכפר שפתוחה, עם סוכת הגפנים שלה, קוראת לנו להיכנס….

האח דולק וריח התבשילים באויר.

אנחנו מזמינים לנו מרק שעועית חם ומוסקה, בעל הבית מבסוט מהבחירה שלנו ואומר שזה ממש כמו שאוכלים בבית יווני. אנחנו הלקוחות היחידים במסעדה אבל כל כך כיף לנו. גם בעל הבית מאושר 🙂

אנחנו מתלבטים בשלב הזה אם לרדת את הכביש חזרה לאריסטי ומשם להמשיך אל העיירה Konitsa, או להגיע לאריסטי ומשם לעלות לכפר Vikos שנמצא 5 דקות מאריסטי ויש שם תצפית משגעת גם כן על קניון ויקוס.

ההחלטה נופלת על ויקוס, אנחנו משאירים את קוניצה למחר וככל שאנחנו יורדים בכביש מתחת לגובה העננים, כך הולך ונחשף מולנו הנוף המשגע שמסביב.

ההגעה לויקוס ממש מהירה. בגלל תנאי מזג האויר אנחנו מנועים מלעשות את הטרק המשגע שיש כאן, אבל בהחלט ניתן להנות מהתצפית המהפנטת שיש כאן על הקניון.

הגישה לקצה הצוק, לתצפית, היא עניין של 50 מטרים מהרכב. אפשר לחנות ממש בכניסה לכפר ואז לטפס מצד ימין אל התצפית, או להמשיך עם הרכב עוד כמה מטרים ולחנות בהמשך, ליד המסעדה, ולהיכנס לתצפית מהצד השני שלה. יש שילוט במקום הקטנצ'יק הזה, אין סיכוי שתפספסו.

לא משנה מאיפה תגיעו אל התצפית, תעשו את הסיבוב, תנשמו את הנוף המשגע ותיכנסו אח"כ לשתות תה הרים Mountain tea במסעדה. התה הזה הוא תה ירוק מפרח שצומח רק כאן בהרים ובכל מסעדה / קפה / מלון, אתם יכולים לבקש לשתות ממנו. אגב, אם תרצו לקחת כזה הביתה, בכל חנות ישמחו למכור לכם זר כזה של פרחים במחיר של 2.5 יורו, כדי שתוכלו להמשיך עם הכיף הזה גם בארץ.

במסעדה שנקראת Ch. tsoumanis  האש באח דולקת. אנחנו תופסים שולחן ממש ליד האש, מפשירים קצת מהקור הגדול שתפס אותנו בתצפית ומתענגים על כוס תה ועוגה.

בעל המקום כל כך לבבי, בשיחה איתו אני מבינה שיש להם גם צימרים שהם משכירים באותו המבנה, ונכון לאוקטובר 21, חדר זוגי כולל ארוחת בוקר עולה אצלו 75 יורו.

Ch. tsoumanis

בכפר ויקוס

אנחנו חוזרים לאריסטי, למלון שלנו – עניין של 5 דקות ואנחנו כבר בג'קוזי המפנק מול הנוף. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במלון, השרות כאן פשוט נפלא.

היום הרביעי של הטיול (יום שישי)

הבוקר אנחנו נוסעים לכיוון העיירה Konitsa. הדרך יפהפיה, יש לנו מוסיקה טובה באוטו.. אנחנו על גג העולם. את גשר האבן העתיק של קוניצה אי אפשר לפספס, רואים אותו מצד ימין כשמגיעים לכניסה לעיירה.

יש כאן הרבה אנשים במרכז העיירה, בתי קפה וקצת חנויות, אבל אנחנו נוסעים תחילה אל הגשר, לראות אותו מקרוב, מחנים את הרכב ומטפסים על הגשר. הנוף מהגשר אל הערוץ פשוט מרהיב ומרחיב את הלב. הנהר שזורם כאן הוא נהר האווס, שופע מים צלולים ומעבר לגשר, מפל שיורד אל הנהר. מכאן גם רואים את ההרים של אלבניה השכנה.

כבר מהחניה מופיע לידנו כלבלב לבן שמטפס איתנו את הגשר וממשיך איתנו לאורך כל הטיול הרגלי שעשינו לצד הנהר. הכלבלב הזה פשוט משובב נפש – משקיף איתנו מהגשר, מחכה לנו כשאנחנו עוצרים לצלם, ממשיך איתנו את כל המסלול וגם חוזר איתנו את כל הדרך חזרה עד לגשר, חצייתו וההגעה לרכב. חמוד כזה, סוג של "גארדינג אנג'ל" שנעלם ברגע שהגענו חזרה אל הרכב. כל הדרך אנחנו חושבים על נעה שלנו, כמה היא היתה נהנית ממנו.

אנחנו נכנסים למרכז העיירה לעשות סיבוב ברכב, ומחליטים להמשיך צפונה, כעשרים ומשהו קילומטרים של נסיעה לכפר עתיק שנקרא Kastaniani עליו קראתי באתר יוון והאיים. הכפר קרוי כך על שם עצי הערמונים הרבים שצומחים בתוכו וסביבו. מדובר בכפר בן 1000 שנה שעדיין צביון החיים בו נשמר כמעט כמו פעם. אין אינטרנט בכפר, הדואר מגיע לכאן רק פעם בשבוע, גם חנות אין כאן, ולמעשה כל מה שתושבי הכפר צריכים הם משיגים בקוניצה.

כשאנחנו מגיעים לכפר הוא נראה לנו די נטוש, שתי זקנות מהלכות בסמטאות ואני תוהה איך הן מטפסות את העליות האלה כדי להגיע הביתה.. חלק מהבתים כאן מאד עתיקים וחלק הם כאלה ששופצו לאחרונה.. כנסיה יפה במרכז הכפר וגם גן משחקים לילדים.

הדרך לכפר יפהפיה, בעיקר בימים האלה של השלכת, אבל מאחר ומדובר בכביש קטנצ'יק שבקושי מופיע במפות, הנסיעה היא יחסית איטית ולוקחת לנו די הרבה זמן. בעקבות מזג האויר הסוער שיש ביומיים האלה, הכביש מלא באבנים שהתדרדרו מההרים, לא כזה בעייתי אבל כדאי לדעת שכך, לפני שיוצאים לדרך.

לדעתי, אם אין לכם מספיק זמן לטייל בכפרי זגוריה, תוותרו על הכפר הזה – לא שווה להרחיק עד אליו, יש כפרים הרבה יותר יפים ומעניינים בחלק הדרומי יותר של זגוריה.

אנחנו כבר מתקרבים לצהרים, יש לנו שולחן מוזמן למסעדת הפטריות שהיתה סגורה לפני יומיים בכפר vitsa. חישוב המסלול בווייז, מראה לנו שיש לנו שעה וחצי של נסיעה עד המסעדה.

הדרך בחזרה לכפר ויטסה יפה ממש

אנחנו מגיעים למסעדה בדיוק בזמן, מלאי ציפיות מכל הסופרלטיבים שהוערפו עליה.

מזמינים מרק פטריות (טעים) וסלט חצילים עם פטריות ואגוזים (ממש לא משהו) ולמנות העיקריות אנחנו מזמינים פסטה בפטריות ופילה בקר עם אורז, ברוטב, איך לא, פטריות.

לפסטה יש טעם של רוטב פטריות שפעם היו מוכרים בשקיות אבקה של אוסם או תלמה. ברור לי שזה לא המקרה כאן ומדובר בפטריות טריות, אבל הטעם של האבקה כל כך חזק ומעיב שזה מבאס. גם פילה הבקר מוגש ברוטב פטריות של אולמי החתונות בשנות השמונים. אותו הרוטב בדיוק שהיו מגישים על הבורקס בחתונות. אכזבה גדולה. אנחנו אוכלים קצת אבל לא מצליחים לסיים את המנות, כי פשוט לא טעים. השף יוצא אלינו ושואל מה קרה, והאמת היא שלא בא לי להתחיל להסביר לו שלא טעים לנו. הוא לוקח את הצלחות ומגיע אלינו עם עוגת גבינה בתור פיצוי, שזה יפה מאד מצידו.

אנחנו משלמים ויוצאים מהמסעדה, ואני רוצה לעלות אל הכפר מונודנדרי, שעברנו דרכו לפני יומיים בדרך לתצפית אוקסיה, שם ראיתי שיש מסלול שיוצא ממרכז הכפר לתצפית על קניון ויקוס.

רגע לפני שמגיעים למונודנדרי, אנחנו רואים שיש פניה ימינה עם שלט עליו כתוב MONODENDRION, ובשלט השני יש כיתוב שצריך לנסוע ישר ל- MONODENDRI.

אנחנו מחליטים לפנות ימינה, ממשיכים עם הכביש ומגיעים למגרש חניה ממנו אפשר לראות כיכר יפה וחנות מלאת עבודות יד ומזכרות.

אנחנו יורדים מהרכב, נכנסים לכיכר היפה ומגלים מלונות, בתי קפה, מסעדות יפהפיות ושלט שכתוב בו שבעוד 900 מטר, נגיע למנזר Agia Paraskevi Monastery ולתצפית על הקניון. איך אני אוהבת הפתעות כאלה שמבלי להתכוון אני מגיעה למקומות היפים האלה.

אנחנו צועדים עם השילוט לכיוון המנזר

הדרך הקלה מרוצפת אבנים ואחרי כמה דקות, אנחנו מגיעים לקצה הצוק, נכנסים פנימה למנזר שבנוי ממש בקצה הצוק.

בתוך המנזר עבודות יד של הנזירות- ציורים ססגוניים של כל הקדושים.. אנחנו פותחים עוד דלת ועוד שער, ואנחנו מגיעים למרפסת תצפית מהממת על הקניון. אי אפשר לשבוע מהמרחבים האלה. כמה יופי.

בדרכנו חזרה לכפר, אני עושה 1+1, ומבינה שהמסלול שראיתי שמתחיל במרכז הכפר מונודנדרי, מוביל איכשהו למסלול שעשינו ממונודנדריון – הלוא היא מונודנדרי תחתית.

ההליכה באויר הנקי עושה לנו טוב, האנרגיות בשמים והצצה בשעון מגלה לנו שכבר אחר הצהרים. עולים על הרכב, חוזרים לאריסטי לשחיה בבריכה ולמנוחה. מחר אנחנו עוזבים את המלון וממשיכים לאזור צומרקה.

היום החמישי של הטיול (יום שבת)

ארוחת הבוקר במלון מאד מפנקת, בעיקר כשהנוף הוא כזה:

רגע לפני שממשיכים לצומרקה, אני מנווטת את הרכב לכיוון גשר קלידוניה העתיק שבנוי מאבן מעל נהר הוידומאטיס. לא אני אפספס את ההזדמנות לראות שוב את מי הטורקיז הצלולים האלה. רבע שעה מאריסטי ואנחנו מחנים ליד הגשר. כמה יופי. לא נמאס לנו לראות את המראה הזה של גשר אבן עתיק מעל מים צלולים. ליד הגשר יש כמה שולחנות פיקניק שאולי בקיץ יש מי שנהנה מהם, כרגע, אנחנו לבד כאן, הכל בצבעי ירוק ושלכת והמון שקט ושלווה מסביב. תענוג.

מאחורי הגשר חלקת אלוהים – חורשה של עצים ליד הנהר, המים הצלולים מעלפים ומקיפים את החורשה..אני לא רוצה לעזוב את המקום הזה.

נפרדים מזגוריה, עולים על הרכב ונוסעים לכיוון יואנינה, משם אנחנו מדרימים לכיוון אזור צומרקה.

את שני הלילות הקרובים נבלה במלון Anavasi Mountain Resort שליד הכפר פרמנטה PRAMANTA.

התכנון להיום הוא לחצות את נהר האראכטוס דרך גשר פלאקה, משם להמשיך למפלי הקטארקטיס ואז לעלות אל פרמנטה ולהגיע למלון אחר הצהרים.

גשר פלאקה נחשב במשך שנים רבות לגשר האבן הגדול ביותר בכל ארצות הבלקן. מרחוק הגשר נראה לנו כמו שאר הגשרים שראינו בזגוריה, אבל כשאנחנו מתקרבים, אנחנו מבינים שזה ממש לא אותו סדר גודל. הוא פשוט ענק.

הגשר נבנה בשנת 1866 ועמד בגאון מול הפצצות הגרמניות במהלך מלחמת העולם השניה, ולעומת זאת, ב1 בפברואר 2015, לאחר יומיים של גשמים חזקים הגשר קרס. מיד לאחר קריסתו הוחלט על שיפוצו, היה צורך לחכות לקיץ, שמפלס המים בנהר יירד קצת כדי למשות מהמים את הריסות הגשר. בשנת 2020 הושלמה בנייתו מחדש והגשר שאנחנו רואים היום הוא בעצם שחזור של מה שהיה כאן כל השנים עד לקריסה.

ממשיכים בדרכים הקטנות אל מפלי הקטארקטיס. מקור השם קטארקט, שאנחנו מכירים מנפילת העפעפיים, הוא לגמרי מכאן – קטארקטיס = נפילה ביוונית. הדרך למפלים חוצה רכסים. אנחנו עולים אל ההרים ויורדים אותם בצד השני כדי לטפס שוב על רכס נוסף. הנוף משגע ותחזוקת הכבישים כאן לא משהו… המון סלעים ואבנים על הכבישים לאחר יומיים של גשמים שירדו כאן, עדיין, זה ממש לא מפריע לנו להתפעל מהמקום הזה על הכדור, כמה הוא יפה.

כבר מרחוק אפשר להבחין בזוג המפלים.

היתרון הגדול של להגיע אחרי הגשם הוא להנות משפע המים במפלים, שפע כזה שבדר"כ אפשר לראות כאן רק לאחר הפשרת השלגים בחורף.

בדרך לא דרך, תוך כדי אלתור מעברים בין סלעים ואבנים שנפלו אל הכביש, כשחלק מהדרכים בכלל לא סלולות, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לבסוף לחניון המפלים. ניצן שואל אם לא כדאי שניקח את הפונצ'ו שלנו, כדי שלא נירטב ממי המפלים, ואני בשיא הבטחון אומרת לו – אין צורך, אנחנו לא מגיעים ממש מתחת למפלים.. וככה אנחנו מתקדמים בשביל אל המפלים, גם הגשם מתחיל לרדת, וכשאנחנו מגיעים אל המפלים עצמם, אנחנו קולטים כמה מים עפים שם מרוב עוצמת הנפילה והרוחות.

אנחנו נרטבים עד לשד עצמותינו… גם גשם וגם המפלים ביחד… והאמת? אני נהנית מהסיטואציה הזאת כמו ילדה קטנה… מטפסת במדרגות, חוצה את הגשרונים של המפלים, כולי רטובה כולל הגרביים, השערות, המעיל, המכנסיים… אבל הלב שלי יוצא מרוב אושר. רגעים קסומים של תענוג טהור.

זוג יווני שנמצא שם איתנו, רואה אותנו ככה ומסביר לנו שזכינו לראות את המפלים בשפע מים שכזה. מחזה נדיר.

אנחנו חוזרים במדרגות אל האוטו,  מוציאים בגדים מהמזוודה, נכנסים למסעדה שנמצאת שם כדי לעבור למשהו יבש יותר, ואין מאושרים מאיתנו.

חוזרים בדרך לא דרך לכיוון אגננדה Agnanda , שם אנחנו עוצרים לאכול צהרים בטברנה צומרקה, עליה קיבלנו המלצה. שעועית ענקית מבושלת עם תרד ורוטב טעים, עלי גפן ממולאים מעלפים ונמסים בפה, סלט יווני כמובן, וכל זה מלווה בפרוסות עבות של לחם חם וטרי… מה צריך יותר? לקינוח הם מגישים לנו, מבלי שביקשנו, ליקר דובדבנים ועוגת שוקולד. איזה כיף.

אחר הצהרים אנחנו מגיעים למלון. אנאבסי הוא מלון קטן נעים ומשפחתי. בעלת המקום מקבלת אותנו כאילו היינו קרובי משפחה, ישר מובילה אותנו אל האח הבוער ומסבירה לנו מה יש לראות ולעשות באזור. מה שמבאס זה שהספא והבריכה של המלון סגורים בגלל הוראות קורונה.

אנחנו מתמקמים בחדר, ויוצאים לפרמנטה לסיבוב קפה.

פרמנטה הוא כפר מרכזי, כל המסעדות והחנויות פתוחות, אנשים מסתובבים ברחובות וזה מרגיש לנו ממש כיף.

אחרי שתיה של תה הרים, אנחנו עושים סיבוב רגלי ומגלים בית מאפה קטן, שמוכר רק עוגיות. מול דלת הכניסה, ארונית קטנה ובה מוצגות כל העוגיות.

את המקום מחזיקות 3 מבוגרות שזה מה שהן עושות – עוגיות. אני מתחילה לשאול מה יש בכל עוגיה והמוכרת מנסה להסביר באנגלית שבורה ולבסוף אומרת לי שהכי טוב לטעום ומוציאה לי צלחת עם כל העוגיות כדי שאטעם. אני כמובן מבקשת ממנה לארוז לי בקופסת קרטון יפהפיה (שלא מביישת שום מאפיית בוטיק), כל מיני סוגי עוגיות, שיהיה לנו בחדר עם הקפה. היא מאושרת עד הגג, עושה חשבון שיוצא 3 יורו ומבקשת מאיתנו רק 2 יורו, לא מוכנה לקבל יותר. איזה קסם של אנשים היוונים האלה, כל כך מסבירי פנים, כל כך נעימים ומשרים תחושה טובה.

חוזרים לחדר לנוח ובערב חוזרים שוב לפרמנטה סנטר, לאכול במסעדה המרכזית של הכפר.

עיקר התפריט כאן הוא בשרים על האש ואנחנו מתענגים על שיפוד כבש צעיר שממש נמס לנו בפה. הממולאים לעומת זאת, חסרי טעם וריח.

שמנו לב שבצפון יוון, כבר משעות אחר הצהרים, בעלי המסעדות מכינים את הגחלים, ומעליהם הם ממקמים את שיפודי הענק שלהם, שנצלים מהאש במשך שעות, עד שהבשר רך רך ונמס בפה. אם אתם אוהבי בשרים בגריל, הגעתם למדינה הנכונה.. היוונים פשוט אלופים בזה. קשה למצוא כאן מעדני דגים כמו באתונה או סלוניקי, מהסיבה הפשוטה שאין כאן ים. הדגים היחידים שאפשר למצוא כאן הם הפורלים שגדלים בנהרות ובנחלים.

חוזרים למלון לשינה טובה. מחר מצפה לנו יום מקסים.

היום השישי של הטיול (יום ראשון)

היום בתכנית – מעיינות קויאסה, מנזר קיפיניה, הכפר קאלאריטס והכפר סיראקו. כל כך הרבה יש לראות ולעשות בצומרקה, אבל לנו יש רק יומיים ונאלצתי לבחור את מה שלא הייתי מוכנה לוותר עליו. כל השאר ימתין לנו לטיול הבא לכאן.

לאחר ארוחת הבוקר אנחנו נוסעים לכיוון Kalarites כשבדרך, עוברים את מנזר קיפיניה (ולא שמים לב אליו – רק בדרך חזור אפשר לשים לב איפה הוא בדיוק) ועוצרים במעיינות. הדרך היא דרך הררית פתלתלה… מטפסים בה למעלה למעלה.. מסביב ערפילים ועננים אבל לא כאלה כבדים שמסתירים את הנוף. אנחנו בהחלט יכולים לראות למרחוק, והנוף פשוט מרהיב. בדרך עוברים על גשר (כביש) שלידו נמצא גשר אבן עתיק. עוצרים את הרכב בצד ויוצאים החוצה להציץ על נהר הקלאריטיקוס השוצף שעובר מתחת.

האזור הזה מלא במים שזורמים מכל מקום – מפלים, בריכות, מעיינות…. חלום. לאחר המנהרה והגשר ממשיכים לנסוע עוד קצת עד שמגיעים לשלט עץ קטן שמודיע על כך שהגענו למעיינות קויאסה. מחנים את הרכב בצד ופשוט מטפסים כמה מדרגות לאחד המקומות היפים בעולם. נדמה כאילו פסענו לתוך יער גשם. הכל ירוק מסביב והמסלול פשוט מוביל פנימה אל המים. שימו לב, בכניסה למסלול יהיה עוד גרם מדרגות שעולה ימינה – אל תעלו עליו, המשיכו עם השביל אל המים.

אי אפשר לתאר את היופי שיש בשמורה הזאת. הנחל כאן ניזון גם מהמעיינות הנובעים כאן וגם מהפשרת השלגים לאחר החורף, לכן יש כאן זרימת מים כל השנה. בתחילת המסלול יש בית אבן קטן, ששימש בעבר כתחנה למעבר המים, היום זה בית קפה משגע, מסביבו פזורים שולחנו וכסאות למי שרוצה לשבת ממש על המים, ליד המפל. כשאנחנו הגענו, בית הקפה עדיין לא נפתח.

ממש מצד ימין של המבנה עולים למעלה עם הסימון האדום, ומתחילים ללכת בתוך אמת מים ישנה. 10 דקות של הליכה נינוחה ומגיעים אל גולת הכותרת של המקום המרהיב הזה: המפל המצויר, שנראה כאילו נלקח מתוך סרט מצוייר של דיסני.

בריכה קסומה בצבע טורקיז, המפל יורד מבין הסלעים ישר למרכזה.. איזשהו כח עליון צייר את הדבר הזה לכדי שלמות. מדהים. אם יש מקום אחד בצומרקה שאסור לפספס – זה המקום.

אנחנו נהנים מכך שכל היופי הזה שלנו בלבד. אנחנו היחידים שנמצאים בשמורה הזאת, כל הטבע הזה מסביבנו פרטי שלנו… התחושה היא בודאי כמו שהרגישו אדם וחוה בגן העדן. אנחנו נשארים עוד שעה ארוכה ליד המפל, יושבים על הסלעים, עושים מדיטציה ומזמנים לנו את כל האושר שבעולם, כל כך שקט מסביב, והקול היחיד ששומעים כאן הוא רעש המפל שנשפך אל הבריכה הזאת. רגע נדיר שנחרט לי עמוק בלב.

בצער רב נפרדים מהיופי הזה ומתחילים לחזור את המסלול בחזרה. כשאנחנו מגיעים לבית הקפה אנחנו רואים שבדיוק פתחו אותו, ועוד זוג  (ישראלים כמובן) בדיוק נכנס למסלול הקסום הזה.

אנחנו נכנסים לאוטו וממשיכים לכפר קאלאריטס. בכניסה לכפר יש עוד שתי מכוניות, מה שאומר שאולי נראה כאן אנשים… הכפר יפהפה ואנחנו משוטטים בין הסמטאות שלו. שני בתי קפה פתוחים כאן – אחד ממש בכניסה לכפר ליד חניית המכוניות, והשני במרכז הכפר.

השוטטות בסמטאות מביאה אותנו למרכז הכפר, ואיזה כיף לראות שיש כאן עוד כמה שמשוטטים ממש כמונו.

בכיכר המרכזית של הכפר מקבלת את פנינו אישה מבוגרת ומזמינה אותנו להיכנס לביתה לראות מה יש בו.

בהתחלה זה נראה לנו כמו חנות, אבל מסתבר שהיא פשוט הפכה את ביתה למוזיאון בו היא משמרת תכשיטים ובגדים עתיקים, תמונות מהעבר.. החדרים נותרו מרוהטים ממש כמו פעם… הזמן קפא כאן מלכת. מסתבר שהגברת היתה מורת הכפר לפני 50 ומשהו שנה. היא מראה לנו בגאווה תמונה שלה עם ילדי הכפר משנת 67, ותמונה שלה מגיל 24 רכובה על סוס.. אפשר ממש לדמיין איך נראו חייה לפני עשרות שנים.

אנחנו ממשיכים בסמטאות הכפר בחזרה אל הרכב, ומתחילים לחזור את הדרך הפתלתלה חזרה למעיינות קויאסה וממשיכים הלאה למנזר קיפיניה שבנוי בתוך הצוק, ומהכיוון הזה, לעומת הדרך הלוך, אי אפשר לפספס אותו.

חונים בצד הדרך כמובן. אין כאן בכבישי ההרים המפותלים חניות מסודרות. גם כל הכניסות למקומות היפים הן כניסות שבמקרה יש אולי שלט על ידן, כדי שמי שמגיע יידע מאיפה להיכנס. אין כאן רשות הטבע והגנים שגובה כסף בכניסה (ואני בהחלט מברכת עליה בארץ), אין צורך להירשם מראש ולקבוע תור מתי מגיעים… פשוט מגיעים, נכנסים, מטיילים ו… משאירים נקי! אין שום לכלוך בכל המקומות בהם ביקרנו.

בתוך המנזר אנחנו מרגישים קצת כמו שידור חוזר של המנזרים הקודמים שראינו, ובכל זאת יפה לראות את החדרים חצובים בתוך הסלע, חדר התפילות של הנזירים, המסדרונות… וכל זה נחצב בתוך ההר. מקסים.

מגיעים שוב אל הגשר שמעל הנהר השוצף, חוצים אותו אבל הפעם הכיוון שלנו הוא הכפר סיראקו Sirako. 

כל כפר כזה שאנחנו מסמנים לנו, נמצא בקצה ההר למעלה והדרך אליו היא עליה בכבישים מתפתלים. כשאנחנו מתקרבים לכפר סיראקו, אנחנו שומעים כבר מרחוק שירה ותזמורת.

החניה היא בכניסה לכפר, כמובן שלא ניתן להיכנס עם הרכב, אבל כאן כדי להיכנס לכפר צריך לעבור בהליכה מעל שני גשרי אבן, שמתחתם זורמים המים ולהגיע אל בתי הכפר.

סיראקו הוא כפר יפהפה, במרכזו טברנות ובתי קפה. ככל שאנחנו מתקרבים למרכז קולות המוזיקה נשמעים חזקים יותר ויותר. בכיכר המרכזית של הכפר אנחנו מגלים שמתקיימת חגיגה. תושבי הכפר כולם, צעירים ומבוגרים, לבושים בבגדים המסורתיים ורוקדים לצלילי התזמורת והזמר.

מצלמות מצלמות מכל עבר, אפילו מצלמת רחפן יש כאן, שנראית הכי לא קשורה למה שקורה כאן. מציינים כאן היום 100 שנה לסופה של מלחמת יוון בטורקיה. הם טוענים כמובן שיוון ניצחה. מעל הכיכר המרכזית אנחנו קולטים את המרפסת של המסעדה המקומית שצופה על הכיכר, אנחנו מתקדמים לעברה ותופסים בה שולחן. אם כבר צופים בהצגה הכי טובה בעיר, למה לא לשלב את זה עם ארוחת צהרים? חוויה.

מסיירים עוד קצת בסיראקו וחוזרים לרכב. עושים כמובן את כל הדרך שטיפסנו עד לכפר חזרה למטה ומחליטים לעשות עוד טיפוס אחד אחרון להיום, לכפר מצוקי Mstsouki

הכפר הזה מוקף מפלים סביבו ובתוכו, יש בו תחנת מים ובמרכזו בית קפה וחנות אחת. הדרך אל הכפר משגעת ואנחנו עוברים על גשרים מתחתם שוצפים המים.

ההגעה לכפר עצמו קצת מאכזבת. הכפר לא יפה כמו כל אלו שביקרנו בהם, הכל סגור, בקושי רואים אנשים וצריך להתאמץ למצוא את כיכר הכפר המדוברת, כדי לראות את המפל שיורד לידה. לדעתי, לא שווה את הנסיעה, אולי רק בעונת התיירות.

אנחנו חוזרים לפרמנטה, לכיוון המלון, לא מוותרים על קפה, מנוחה טובה וארוחת ערב בכפר. מחר היום האחרון שלנו, נקום בבוקר ונראה מה בא לנו לעשות.

היום השביעי של הטיול (יום שני)

אנחנו מחליטים לצאת מצומרקה. אחרי שבוע בהרים בא לנו לשוטט קצת בעיר מיושבת עם הרבה אנשים, אז הכיוון שלנו הוא העיירה מצובו Metsovo , ואם היתה לנו מחשבה להרביץ נסיעה כדי לראות את המנזרים התלויים במטאורה, ויתרנו עליה די בקלות, לטובת יום שוטטות עירונית באיזי.

מגיעים למצובו הציורית

במרכז שלה הרבה חנויות לתיירים, מסעדות, בתי מלון ונוף מקסים מכל פינה. אנחנו משוטטים ברחובות, נכנסים לחנויות, וגם שותים קפה באחד מבתי הקפה, שיש בו מלא בובות של דובים.

באזור הזה עדיין מסתובבים דובים, ויש כאן מסלולי הליכה מסביב לעיירה שחלקם נקראים על שם הדובים… אנחנו נהנים מהמנוחה, מהנוף, מהקפה… וכשנמאס לנו לשבת אנחנו ממשיכים להסתובב וגם קונים לנו סופלקי לארוחת הצהרים.

אנחנו מחליטים לנסוע כבר עכשיו ליואנינה כדי להנות ממנה עוד קצת לפני שהטיול שלנו מסתיים. הלילה אנחנו ישנים שוב ביואנינה, כי מחר בבוקר הטיסה חזרה.

במלון כבר מחכים לנו, אנחנו מקבלים בדיוק את אותו החדר כמו בלילה הראשון, ואנחנו יוצאים לטייל ברחובות העיר הכל כך מוכרים כבר.

כל הברים והמסעדות מלאים באנשים, הרחובות שוקקים, הרבה חיים אחרי השבוע האחרון שהיה בעיקר טבע פרטי שלנו בלבד.

בשעות אחה"צ המאוחרות אנחנו מתיישבים לדרינק בבר מקסים שנקרא Un mondo diverse

כל כך הרבה ברים יש בעיר הזאת, פשוט לבחור את זה שהכי קורא לכם ולשבת ולהנות מהשעה היפה הזאת.

את ארוחת הערב אנחנו אוכלים באחת הטברנות המרכזיות של העיר- מצוביטיקי פוליה, שנמצאת ממש בקצה המדרחוב – שיפודים מעולים, צ'יפס, סלט יווני…. מי צריך יותר?

*התמונה מגוגל…צולמה בידי Klaus Brinkmann

Metsovitiki Folia

Averof 101, Ioannina

שבעים ומאושרים עושים סיבוב אחרון של שוטטות במדרחוב ויאללה למיטה.

היום השמיני של הטיול (יום שלישי) – חוזרים הביתה

אנחנו אוכלים ארוחת בוקר כייפית במלון ולא מוותרים על טיול וקפה של בוקר ליד האגם, רגע לפני שנוסעים לשדה התעופה. השדה כ"כ קטן ויש בו רק טיסה אחת ביום, כבר שבוע קודם אמרו לנו שאין צורך להגיע הרבה זמן לפני הטיסה, וגם החזרת הרכב השכור היא עניין של דקה וחצי.

אנחנו נושמים עמוק את האויר הנקי, נהנים מהקפה בנוף של האגם.

היה לנו טיול משגע וקסום במיוחד שהשאיר אותנו עם טעם של עוד, לחזור ולחקור את האזור היפהפה הזה גם בעונה אחרת, שבה הכל יהיה פתוח, והמון פעילויות המיועדות למטיילים יהיו פתוחות.

אני כל כך אוהבת את טיולי החורף האלה, בטבע המדהים הזה. יוון מקבלת כל כך יפה את התיירים, התחושות כאן כל כך טובות, ממש כמו שחווינו את קבלת הפנים היוונית באתונה ובסלוניקי.

אין ספק שנחזור לכאן שוב.