בילדותי, עוד לפני עידן האבובים, הקיאקים והראפטינג הממוסחרים, בכל קיץ טיילתי עם הורי ואחיי בנחלי הצפון. אבא היה מביא פנימיות של צמיגים שישמשו אותנו בתור אבובים, הוא היה מנפח אותם, היינו מוצאים איזושהי ירידה לנחל באזור שאר ישוב, ואז עושים לנו שייט אבובים כייפי לאללה. על הדרך היינו גם חוטפים מכות בטוסיק מהסלעים ונשרטים משיחי הפטל בצידי הנחל.. אבל למי היה אכפת. עם השנים השתכללנו, גם הכרנו את המסלול, וידענו בדיוק איפה להיזהר, מתי להרים את הטוסיק, ואיך לא להיסחף עם הזרם ישר לתוך שיחי הפטל.
כשהיינו יוצאים מהמים, אבא היה הולך ברגל את כל המסלול חזרה עד האוטו, ובא לאסוף אותנו. אף פעם לא רצינו שהטיולים האלה ייגמרו. זה היה כיף אמיתי, כזה שיצר עוגן בנשמתי וקשר אותי למי הנחלים הצלולים האלה, אליהם אני מתגעגעת בכל קיץ מחדש.
היום כבר די קשה למצוא נקודת ירידה לנחל, שאינה שייכת למישהו שעומד בכניסה וגובה תשלום. אז מדי פעם אנחנו עושים ראפטינג וכמובן שבשלב מסויים אנחנו שמים את הסירה בצד ומשתכשכים במים, אבל עדיין, הגעגוע הזה, סתם לגשת אל הנחל ולהנות ממימיו, טבוע בי עמוק.
לא מזמן נתקלתי בפוסט של מישהי שהמליצה על טיול בחצבאני. בחקירה קצת יותר אגרסיבית, הצלחתי להוציא ממנה שם של חניון שלא היה מוכר לי, שממנו יש ירידה אל הנחל, ממש כמו שהיה בילדותי. מסתבר שיש עוד משפחות שמכירות את המקום ומגיעות עם גלגלים וכל מיני עזרי ציפה כדי לעשות מסלול בתוך הנחל, אבל לי זה הספיק לגמרי לגלות את חלקת אלוהים הקטנה הזאת ופשוט לשרות בתוך המים.
מדובר בחניון הדקל שבאזור כפר בלום. (מופיע בווייז). בדרך לא דרך, בתוך חורשה ודרך שדות, מגיעים לנקודה מסויימת שם רואים את המכוניות האחרות שחונות, מחנים והולכים 50 מטרים עד הנחל.
המקום הספציפי הזה לא מתאים לפיקניקים ארוכים כי אין ככ איפה לשבת, אבל זה ממש לא הפריע לי לדמיין שוב את עצמי בגיל 8 או 10, יורדת לתוך מי הקרח האלה, ונותנת לזרם המים הצלולים לסחוף אותי.
אני מניחה שבהמשך הנחל, אפשר למצוא מקומות נוספים נוחים יותר, יחד עם זאת, ככל שמתרחקים מהרכב, קשה יותר לסחוב את כל הציוד הנדרש לפיקניק.
אם גם אתם כמוני חולמים על מי הקרח הצלולים האלה, והנחלים עושים לכם את זה, כדאי לכם לנסוע.
מומלץ בחום 🙂