הפירנאים הספרדים והצרפתים

לפני 40 שנה, הורי טיילו בפירנאים וכל כך נהנו שם מהיופי, מהמפלים, מהמרחבים, שהם החליטו בינם לבינם שהם רוצים לחזור לשם עם הילדים – כלומר איתי ועם אחי ואחותי. אבל השנים טסו, היו מאז מאות טיולים שדחקו את חלום הטיול המשותף בפירנאים. כולנו התחתנו, נולדו לנו ילדים, שי כבר הספיק להתגרש, טלי עברה לחיות לפני שנים בארה"ב והחיים, כמו החיים, זרמו להם.

בחודש מרץ 2023 החלטנו שהגיע הזמן להגשים את הטיול לפירנאים עם ההורים. רק אנחנו – אבא, אמא, שי טלי ואני – בלי החתנים ובת הזוג, בלי הילדים… רק אנחנו, המשפחה הגרעינית, כמו פעם. קנינו כרטיסי טיסה ליום האחרון של אוגוסט, טלי קנתה כרטיס ממיאמי, וקבענו להיפגש בברצלונה כשיגיע הזמן. והזמן הגיע.

היום הראשון

טיסת אל על לברצלונה יצאה בזמן ואפילו שודרגתי למחלקת עסקים, אז בכלל היה כיף 🙂

טלי היתה אמורה להגיע יום למחרת, כך שללילה הראשון הזמנו לנו דירה ל 4, במלון CASA FUSTER המשגע, שנמצא בחלק הירוק של שדרת PG DE GRACIA במיקום מעולה בעיר, ממש במרכז, הכל במרחקי הליכה.

התמקמנו במלון ויצאנו לשוטט בעיר. ובעיר הזאת אפשר ללכת עשרות קילומטרים ברגל… הכל מחובר להכל כך שאני אף פעם לא מוצאת למה לעלות על תחבורה ציבורית… שי עוד זרם איתי על ההליכות – גם ההורים זרמו בהתחלה, ירדנו את כל שדרת דה גראסיה עליה נמצא המלון עד לכיכר קטלוניה, משם נכנסנו לרובע העתיק, כדי לשוטט בסימטאות .

החנויות הקטנות, בתי הקפה היפים, המסעדות המקושטות – הכל כל כך אסתטי… שמנו לנו כיעד להגיע למוזיאון פיקאסו שנמצא בלב הסמטאות ופשוט טיילנו בין הבתים העתיקים, הככרות היפות ושאר התיירים. המוני תיירים עדיין נמצאים כאן, זה עדיין חודש אוגוסט, את ההקלה בכמויות האנשים נרגיש מיד כשיתחיל ספטמבר.

אני חייבת לציין שברצלונה קצת השתנתה במהלך השנים האחרונות. כשהיינו בה לפני כמה שנים, ניצן ואני, השתגענו מרמת הטיפוח בעיר. הפעם, היה המון גרפיטי בסמטאות, המון לכלוך ברחובות, הרבה מאד עסקים היו סגורים בעיקר בעיר העתיקה, כנראה בגלל הקורונה.. ועדיין – נהננו מכל רגע של שוטטות.

מהעיר העתיקה הגענו לנמל, משם המשכנו לכיוון הראמבלה. זה היה השלב שההורים כבר היו עייפים ולקחו מונית חזרה למלון. שי ואני עוד המשכנו ברגל, ביקרנו בשוק לה בוקריה, שתינו ונשנשנו כמה דברים טעימים.

מהשוק עלינו חזרה למלון דרך אחת השדרות האהובות עלי בברצלונה – המקבילה לשדרת דה גראסיה – RAMBLA DE CATALUNIA.

השדרה הזאת מלאה במסעדות, חנויות שוות ובתי קפה לרוב – ממש כייפית ונעימה להליכה בכל שעות היום והערב.

הגענו למלון, נחנו קצת ולפני ארוחת הערב, עלינו לROOF TOP של המלון, לראות את הבר היפהפה שנמצא שם ומשקיף על העיר.

את ארוחת הערב בחרנו לאכול במסעדה מקומית שנמצאת מרחק 5 דקות הליכה מהמלון – LA TABERNA DEL CURA

כל מה שהזמנו היה פשוט טעים! – פטאטאס בראווס, קרוקטים, קנלוני ממולאים בבשר, תבשיל אסאדו נמס בפה, עוף צלוי עם צ'יפס, וסטייק מעולה ברוטב פלפל.  אם אתם בברצלונה – זו ארוחה ספרדית טיפוסית אבל טעימה במיוחד – אל תפספסו.

שבעים ומרוצים התגלגלנו למלון, נפלנו למיטות, וקמנו לפנות בוקר לגלות שהטיסה של טלי ממיאמי בוטלה והיא לא תוכל להגיע מחר ולמעשה היום בצהרים.

היום השני

אז התיישבנו במרפסת הענקית של הדירה והתחלנו לחפש אילו טיסות יוצאות ממיאמי, לכיוון של הטיול שלנו ואיפה נוכל לפגוש את טלי. בתכנית המקורית שלנו, היינו אמורים לאסוף את הרכב ששכרנו ולצאת לכיוון הפירנאים היום. הדירה שהזמנו ללילה הזה נמצאת ליד העיירה הספרדית AINSA, כשהמטרה למחרת לחצות את הגבול לצרפת. בחיפושים שלנו גילינו שהכי טוב שטלי תטוס לניו יורק, משם תיקח מטוס לפריז ומשם טיסה נוספת לטולוז – שנמצאת מרחק של שעה וחצי מהמלון בו נהיה מחר בצרפת. כל הדרך הזאת תסייע לה לפגוש אותנו רק מחר. כרטיס הטיסה נקנה, ואנחנו יצאנו לדרך מתחילים את הטיול בתקווה שהנסיעה האינסופית של טלי ממיאמי תעבור לה הכי טוב שאפשר.

היעד הראשון שלנו לבקשת אבא שזכר את יופיו של המקום מטיוליו הקודמים – מנזר סנטה מריה דה מונטסראט. SANTA MARIA DE MONTSERAT

הדרך מברצלונה די רגילה, אבל ככל שאנחנו מתקדמים אל המנזר, אנחנו רואים מולנו רכס הרים לא שגרתי עם סלעים מאד מיוחדים, ומבינים שהמנזר נמצא למעלה, גבוה על ההר אבל מצידו השני של הרכס.

ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו שמים לב לכמויות המכוניות שזורמות אל המנזר. היום זה יום שבת, יש אלפי מטיילים, המכוניות כבר חונות כמה קילומטרים טרם ההגעה למנזר ואנחנו תוהים איך אמא ואבא יעלו את כל העליה הזאת עד למנזר. אנחנו מתקדמים עם הרכב עד למנזר ומנסים לראות אם יקבלו כאן את כרטיס הנכה הישראלי – אם לא – ניאלץ לחזור אחורה כמה קילומטרים כדי למצוא מקום חניה – ואיזו הפתעה – אכן מקבלים ומובילים אותנו אחר כבוד לחניה ממש בתוך מתחם המנזר ולא רק זה – החניה עבור הנכים – בחינם. איזו תחושת הקלה זו! איזה מזל שניסינו.

והמתחם פשוט יפהפה. על ראש ההר, הנוף משגע, מתחת למנזר חנויות ובתי קפה והכל מאד מטופח ומסודר.

אנחנו עושים סיבוב במתחם וכשמרגישים שמיצינו, נכנסים לרכב ומתחילים בירידה מההר, המומים מכמויות המכוניות שחונות לאורך קילומטרים ארוכים.

היעד שלנו עכשיו הוא העיירה AINSA ואנחנו מרביצים נסיעה של כמעט 3 שעות כדי להגיע אליה. הדרך די משעממת ורק לקראת ההגעה לעיירה מתחיל להיות קצת יותר מעניין מסביב.

אנחנו מגיעים לאיינסה ומגלים שיש חניון גדול מאחוריה, ממנו יש גישה ישירה לעיר העתיקה המיוחדת – שזה ההיילייט כאן.

והעיר העתיקה יפהפיה, מוקפת חומות. אנחנו מגלים שהיה כאן שוק היום, אנחנו מספיקים לראות רק את השאריות שלו, הדוכנים האחרונים עדיין פתוחים ומוכרים כל מיני עבודות יד.

בכיכר המרכזית התקיימו הופעות, אנחנו רואים את הבמות ואת הזמרים שחוזרים עם כל הציוד למכוניות שלהם שנמצאות בחניה הקרובה… אנחנו נכנסים לסמטאות הציוריות, משוטטים בנחת, הגלידה שאבא קונה לא רעה והנוף היפה מסביב.

לפנות ערב אנחנו ממשיכים 3 ק"מ מאיינסה לכפר קטן בשם LABUERDA, שם שכרנו דירה דרך airbnb אצל סוניה. מגיעים לכפר לפי הכתובת של הדירה – ולא מוצאים אותה. הולכים, חוזרים, שואלים את המקומיים…. כלום. מתקשרים לסוניה והיא לא עונה. אחרי חצי שעה לפחות של שיחות עם המקומיים שנמצאים בכיכר של הכפר, אחד הותיקים נזכר שהוא מכיר את סוניה ושהבית שלה נמצא בהמשך הכביש, אחרי הגשר. אנחנו נוסעים לשם, מוצאים את הבית, דופקים בדלת – וכלום. סוניה לא עונה, אין אף אחד בבית. דופקים לשכנים על הדלת – אחד יוצא, אומר שכן, זה הבית של סוניה אבל הוא לא יודע איפה היא. אנחנו מנסים שוב להתקשר ואז היא סופסוף עונה, אבל לא מדברת מילה באנגלית, נותנת לנו את האחיינית שלה שמסבירה איכשהו שתכף יבוא איזה קרוב משפחה ויפתח לנו את הדלת.

מחכים מחכים ואז מגיע הבן דוד, מסביר שחמיה של סוניה נפטר והיא נאלצה לנסוע לעיר רחוקה, במקרה הוא נמצא כאן בטיול אז הוא יכול לפתוח לנו. הוא מראה לנו את הבית, החדרים ככה ככה, העיקר שנקי ויש מקלחת ואני לא עוזבת אותו עד שהוא נותן לי את הטלפון שלו למרות התנגדותו, כדי שיהיה לי עם מי לדבר במידה וקורה משהו בבית.

בינתים, כשבילינו בכיכר הכפר עם החבר'ה שישבו שם וניסו לעזור לנו למצוא את סוניה, הבנו שהמסעדה הכי טובה באזור נמצאת בדיוק שם בכיכר ושצריך להזמין מקום. כמובן שהזמנו מקום לערב וחזרנו לשם אחרי שהתמקמנו בדירה. RESTAURANT CARRERA

והמסעדה כל כך יפה, ואנשיה נחמדים, קיבלו אותנו במאור פנים, חבר של הבעלים שדובר אנגלית לקח על עצמו להסביר לנו מה התפריט (הכל בע"פ, אין משהו כתוב) ועזר לנו להזמין. האוכל היה די טעים אבל הכי פשוט שיש. מסתבר שהמנות מאד זולות באופן מחשיד ולגבי היין – אמרו לנו שעולה 5 יורו. אמא הזמינה כוסית יין ואז הגיע בקבוק שלם לשולחן והבנו שחמשת היורו היו לכל הבקבוק, לא רק לכוסית. מסתבר שאת היין הם מכינים במקום – יין מעולה! שתינו, אכלנו, נהננו, שבענו ולא הפסקנו לצחוק ממה שעבר עלינו 🙂 איזה כיף לטייל שוב עם ההורים ועם שי. מחר אחה"צ ניסע לשדה בטולוז לאסוף את טלי.

היום השלישי

בבוקר, זה הנוף של LABUREDA שנשקף מחלוני. אני כל כך אוהבת את הערפילים האלה

היום אנחנו חוצים את הגבול לצרפת. המלון שלקחנו לשלושת הלילות הבאים נמצא בעיירה בשם ARREAU. אנחנו מתכננים לטייל לאורך כביש 138 היפה ולהגיע בסביבות הצהרים לאררו, להתמקם במלון ואז לנסוע משם לטולוז לאסוף את טלי. כביש 138 עובר בין הרים, פה ושם רואים את הנחל הזורם ולקראת הגבול אנחנו רואים גם מפלים.

אנחנו ממשיכים עם הכביש בצד הצרפתי, כאן הוא מסומן 929, עוברים בין העיירות השונות.

קצת אחרי ARAGNUET יש כבישון קטן שפונה שמאלה לכיוון האגמים והסכר. הכביש הזה פשוט מצוייר.. ירוק, לאורכו זורם הנחל, פה ושם אנחנו רואים מפל והוא מגיע עד לאגמים הכחולים.

אנחנו נוסעים עם הכביש עד שאין יותר לאן לנסוע, בודקים את האגם הראשון בדרך ונהנים מהנוף המשגע שיש כאן.

ממשיכים גם לאגם השני ומגלים את הצבע הכחול המעלף הזה במים שלו

חוזרים לכביש הראשי 929 וממשיכים לכיוון העיירה המרכזית על הכביש הזה-  SAINT LARY. עיירה יפהפיה, שוקקת חיים, מלאת בתי קפה, מסעדות, בולונז'רי… הכל מטופח, מזרקה גדולה במרכזה, פרחים בכל מקום… תענוג צרפתי.

כמה אנחנו אוהבים את צרפת! אנחנו עוצרים לסיבוב, קונים באגטים וגבינה מקומית, נהנים מהאוירה המשגעת.

ממשיכים לכיוון אררו.

כשאנחנו מגיעים למלון, מסתבר שהוא כרגע סגור. סיאסטה בין 15:00 ל 17:00, אין עם מי לדבר. מאחר שכך, אנחנו מחליטים לנסוע לשדה התעופה של טולוז לשם טלי אמורה להגיע, דרך כביש 618 היפהפה לכיוון BAGNERES DE LOUCHON, שם באזור יש כמה מפלים מעניינים, הדרך עצמה מרהיבה!!

באנייר דה לושון נחמדה, כבר ראינו מליוני עיירות כאלה באירופה

אנחנו עושים סיבוב קטן כדי לסמן וי ומעדיפים להמשיך הלאה לכיוון המפלים.

מבאנייר דה לושון אנחנו יורדים למטה לכיוון SUPERBAGNERES, ומשם זורמים עם הכבישים, עם הנחלים המשגעים לכיוון מפל הגהינום – CASCAD D'ENFER.   וואו. איזו דרך משגעת!

כדי להגיע למפל יש צורך לחנות את הרכב במקום המיועד לכך וללכת ברגל עוד 5 דקות עד למפל.

התמונות לא מצליחות להעביר את יופיו של המקום אז תצטרכו להאמין לי שמאד מאד יפה כאן.

שלוש קומות של מפל, קצת קשה לראות בתמונה 🙂

אנחנו בודקים את השעון ומגלים שהגיע הזמן לעלות על האוטוסטרדה לטולוז לאסוף את טלי.

כשאנחנו מגיעים לשם אנחנו מקווים למצוא את טלי במצב צבירה סביר אחרי 30 שעות בדרכים ושמחים לגלות שלא רק שהיא לא סבלה, היא אפילו נהנתה מהטיול והטיסות עם האנשים שפגשה בדרך. הצ'ופר של כל הדרך הארוכה הזאת היתה שקית מפוצצת בחטיפים וממתקים שקיבלו כל נוסעי הטיסה שבוטלה – השקית הזאת סיפקה לנו נשנושים באוטו עד סוף הטיול חחחחח

ועכשיו, יחד עם טלי, אנחנו עולים על האוטו וחוזרים לעיירה ARREAU שם החדרים במלון כבר מחכים לנו.

אנחנו אוכלים ארוחת ערב טעימה במלון ומתפזרים לחדרים לשנת לילה טובה.

היום הרביעי

היום אנחנו מתעתדים לנסוע למקום הכי מפורסם והכי יפה בפירנאים – גשר ספרד ואגם גוב אבל לפני הכל, אני יוצאת לסיבוב בוקר בעיירה שלנו כדי לראות מה קורה כאן. וזה מה שראיתי:

הכל כל כך יפה, קשה להפסיק לצלם וגם קשה לבחור איזו תמונה להעלות לכאן. כמה יופי!!!

אנחנו מחליטים לנסוע לכיוון גשר ספרד מהעיירה שלנו דרך כביש 918, כביש פסגות יפהפה שעובר דרך PIC DU MIDI המפורסם ועוד כמה מעברי הרים, כל הדרך ירוקה, מדי פעם יש מפל בצד הדרך.

אנחנו יוצאים מאררו אל SAINT MARIE DE CAMPAN, משם ממשיכים עם 918 לכיוון LUZ. בלוז אנחנו עוצרים לקפה ומסתבר שיש היום שוק מקומי בעיירה. אנחנו עושים סיבוב, נהנים ממוסיקה מצויינת של נגני רחוב וממשיכים הלאה.

אנחנו לוקחים את כביש 921 לכיוון PIERREFITTE,

ומשם על הכביש האדום 920 אל עבר CAUTERETS שם אנחנו משתגעים מהמפלים שיורדים מכל עבר. אנחנו מחנים את הרכב ליד שורת החנויות שיש שם, לוקחים שעון חניה לרכב מאחת החנויות (ללא עלות) ופשוט הולכים ברגל ממפל למפל. כמה יופי!!

אחרי שלא שבענו, חוזרים לרכב וממשיכים לכיוון גשר ספרד. כמה דקות ברכב ואנחנו מגיעים לכניסה לשמורה. הקופאית מסבירה לנו שכרטיס הכניסה כולל עליה ברכבל לתחנה העליונה, משם יש מסלול הליכה מישורי ויפהפה של 15-20 דקות עד לאגם גוב, משם חוזרים את מסלול ההליכה לרכבל ויורדים ממנו בתחנת הביניים. מתחנת הבינים יש 5 דקות הליכה קלילה עד לגשר ספרד ולמפלים.

אנחנו פשוט משתגעים מהיופי מסביב – אי אפשר להפסיק לצלם והמצלמה לא קולטת את כל היופי באמת.

על שפת האגם אנחנו יושבים בבית הקפה ואוכלים גלידה, נושמים את כל היופי הזה פנימה, ומתחילים לחזור אל הרכבל שייקח אותנו אל המפלים וגשר ספרד.

מפלים מכל עבר… עוצמת מים מטורפת, אנחנו מוקפים במפלים, נפעמים מול הטבע המטורף הזה, לא יודעים כבר לאן להסתכל….. כמה יופי!!

המסלול הזה הוא מסלול קליל, יפהפה ואין מצב לפספס אותו אם הגעתם עד לפירנאים!

אנחנו חוזרים לרכב ומחליטים שאם אנחנו כבר פה, ניסע לראות את העיר לורד LOURDES שאליה מגיעים מכל העולם אנשים לצפות בקדושת המקום ולהבריא מתחלואים כאלה ואחרים.

לורד היא מרכז רוחני משמעותי מאד עבור הנוצרים, יש בה אלפי נזירות שמסתובבות בכל מקום ובהתאם לכך – גם התעשייה לתיירים פורחת: כל החנויות מסביב למתחם הכנסיה והסלע הן חנויות לתיירים עם כל השטויות, בינהן בקבוקי מים מ"המים הקדושים" בהם טובלים כל אלה שמבקשים ריפוי.

בסרט הקולנוע המקסים  "נשים ונפלאות" (באנגלית – THE MIRACLE CLUB) אפשר להבין את גודל העניין עבור מאמינים רבים ברחבי העולם להגיע ללורד להירפא. הסרט פשוט נפלא, בהשתתפות קתי בייטס, לורה ליני ומגי סמית' – מומלץ בחום.

אנחנו נקלעים בדיוק לטקס שמתקיים מול הכניסה למערה הקדושה, אבא נכנס פנימה לראות מה הולך שם יותר מקרוב, אנחנו נשארים קצת יותר רחוק – משקיפים ובלב מתפללים להשבתם של החטופים הביתה. מאז 7/10/23 בכל מקום קדוש אליו הגעתי בעולם ולא משנה אם זה מערה קדושה, בתי כנסת, מנזרים וכנסיות – אני מתפללת להחזרתם הביתה של החטופים כולם. לצערי גם היום , שנה וכמעט 3 חודשים אחרי ה 7/10, עדיין ישנם 100 חטופים שבויים במנהרות החמאס בעזה, רובם כבר מתים, חלקם עדיין עוד חיים ואין מי שיציל. זוועה ממש.

מלורד אנחנו חוזרים אל המלון שלנו בעיירה אררו. ארוחת ערב קלה משאריות באגטים ולמיטות.

היום החמישי

אנחנו מחליטים היום לצאת לכיוון הכפר CASTILLON EN COUSSERANS, אליו אנחנו מגיעים דרך כביש 618 הפתלתל. אנחנו עוברים שוב בדרך המוכרת מאררו דרך BAGNERES DE LOUCHON

משם עולים עם הכביש עד ל SAIN BEAT ומשם ממשיכים עם 618 הפתלתל לכיוון ST. LIZIER בדרך אנחנו עוצרים בכמה נקודות יפות על הכביש הזה, אבל העצירה המרכזית היא בכפר  CASTILLON EN COUSSERANS  ויוצאים לסיבוב.

הכפר הזה קטנצ'יק ממש אבל יש בו סמטאות עתיקות יפות, וכנסייה עתיקה שמשקיפה על הנוף והסיבוב בו מאד נעים ומעניין.

אנחנו מטפסים עם הסמטאות עד לכנסיה העתיקה שנמצאת בראש הגבעה. הכנסיה סגורה אבל הנוף מסביבה בהחלט מרהיב.

אנחנו חוזרים עם הכביש למטה אל מרכז הכפר, חזרה לרכב וממשיכים משם ל ST. LIZIER שם יש סמטאות עתיקות ומבצר מרשים שמשקיף על כל הסביבה.

אנחנו אוכלים צהרים  מאוחרים באחת המסעדות בעיר ומתחילים את הדרך חזרה אל המלון שלנו באררו.

היום השישי

היום אנחנו חוצים את הגבול חזרה לספרד.  שוב עוברים בכביש 618 דרך בנייר דה לושון אל SAINT BEAT ומשם כביש 125 לכיוון VIELHA שבספרד, שם הכביש הופך להיות כביש 220. ממש קצת אחרי מעבר הגבול, אנחנו לוקחים שמאלה לכיוון הכפר CANJAN היפה שנמצא על ההר. אנחנו מטפסים עם הרכב עד למעלה. חונים ועושים סיבוב ברגל בין הסמטאות, הנוף שנגלה פה ושם בין העננים משגע ואנחנו נושמים אויר הרים צלול.

משם אנחנו ממשיכים עם הכביש, אבל עוד לפני ההגעה ל VIELHA אנחנו פונים ימינה לכיוון ERA ARTIGA DE LIN שהיא שמורה יפהפיה בה יש מסלול הליכה יפהפה עם מפל מרשים ביותר ויער ירוק.

אנחנו חונים בחניה. אבא אמא ושי עייפים מכדי לעשות את המסלול וטלי ואני מחליטות לצאת לדרך. ברכישת הכרטיסים יש רכבת שלוקחת אל החלק העליון של השמורה, משם יורדים הכל ברגל – לא ירידה רצינית, המסלול מאד קל. כשקנינו את הכרטיסים לרכבת אמרו לנו שבכל עשרים דקות היא יוצאת וכך גם בחזור, בסוף המסלול, בסופו של דבר עד שהרכבת יצאה עברה שעה!!

כשהגענו עם הרכבת למעלה, התחלנו את המסלול היפהפה ברגל, במרחבים פתוחים,

ואז נכנסים פנימה ליער, והולכים לאורך המים השופעים במפל שלצד המסלול.

הכל כך יפה. הגשם תפס אותנו בדרך אבל זה לא ממש הטריד. מתי זה כן התחיל להפריע? כשהגענו לתחנה בה הרכבת היתה אמורה לאסוף אותנו ואז שקשקנו מקור.

גם כאן חיכינו שעה ארוכה לרכבת, עד שהיא הגיעה כבר הפכתי לקרחון והעיקר שבסוף הגענו חזרה למכונית, שם כבר ההורים ושי לא הבינו לאן נעלמנו כל כך הרבה זמן. (בתוך השמורה אין קליטה).

הצצה בשעון גילתה לנו שכבר אחה"צ וזה היה בדיוק הזמן לנסוע ל VIELHA  ולחפש מרק חם.  העיירה הזאת, אני חייבת לציין היתה די מאכזבת, לאור התיאורים בבלוגים השונים ובפייסבוק, ציפיתי להגיע לאחת הערים היפות… יכול להיות שבגלל שכבר ראיתי עולם וביקרתי בכל כך הרבה מקומות יפים, ממש לא התרשמתי ממנה. ממש מול החניה שלנו ראינו  מסעדה שנראית יפה, נכנסתי לשאול אם יש להם מרק ואכן היה. נכנסנו פנימה להפשיר, קיבלנו קערות מרק כל כך טעים, סוג של מרק ציידים כזה עם חתיכות בשר ואטריות… בדיוק מה שהיינו צריכים בקור הזה.

מסעדת NOSATI – אם אתם שם – היא בהחלט ראויה. זו מסעדת בשרים נעימה טעימה וכייפית ממש.

שבעים מרוצים ומופשרים, אנחנו ממשיכים עם כביש 28 שהופך ל 13 עד SORT, שם מחכה לנו הדירה ששכרנו להיום בלילה. ההחלטה לשכור דירה בסורט היתה מתוך מחשבה שמצד אחד אנחנו רוצים להתקדם בדרך חזרה לכיוון ברצלונה, ומצד שני אנחנו רוצים להישאר באזור של שמורת האיגואסטורטס, אותה אנחנו מתכננים לעשות מחר.

הדירה חדשה, יפה נוחה. אמא, טלי ואני יוצאות לסיבוב בעיר העתיקה ומגלות שסורט נטושה לגמרי והכל סגור. מזל שהצלחנו למצוא מכולת קטנה ליד הדירה – קנינו לנו לחם נקניק גבינות וביצים – לארוחת הערב וגם למחר בבוקר.

היום השביעי

עם הקפה של הבוקר אנחנו מכינים לנו כריכים להמשך היום –  אנחנו יוצאים לשמורת האיגואסטורטס ולא ממש יודעים מה הולך להיות שם, מה אורך המסלול… מה שבטוח עם האוכל אנחנו מסודרים – בזכות אבא אין ארוחה שמתפספסת חחחח לא משנה איפה נהיה, הוא ידאג לנו לסנדביצ'ים 🙂

מגיעים לשמורה, חונים בחניה הגדולה ומנסים להבין בקופת הכרטיסים לאן בדיוק כדאי לקחת את הג'יפ (אי אפשר להיכנס לשמורה עם הרכב הפרטי, יש ג'יפים מקומיים שלוקחים ואוספים מנקודות שונות בשמורה). אנחנו לא מצליחים להחליט מה המסלול האפשרי מבחינת ההורים וכמה זמן לוקח כל מסלול ולכן אנחנו מחליטים להיכנס למשרד המידע של התיירים שנמצא 20 מטר מהקופה כדי לקבל שם הסבר.

אבא ואמא מחליטים להיות גיבורים ואנחנו מהמרים על נסיעה עם הג'יפ לנקודה הכי גבוהה בשמורה, ומשם לחזור ברגל – מסלול של שעתיים עד לאגם שנמצא בנקודה הראשונה.

אנחנו עולים על הג'יפ, מתחילים לנסוע לתוך השמורה ואני מגלה שהטלפון שלי לא איתי, אני מבקשת מהנהג רגע שיעצור – אני רצה חזרה לרכב שלנו כדי לגלות שהטלפון לא נמצא בו. אני חוזרת לג'יפ, מבינה שכנראה נפל לי או איבדתי אותו איפהשהו ואנחנו ממשיכים עם הנסיעה בתוך השמורה. מסתבר שבתוך השמורה אין אינטרנט ואין קליטה של הטלפונים, כך שגם הטלפונים של ההורים והאחים שלי מנוטרלים. באיזשהו שלב הג'יפ עולה על דרך של בורות ואבנים, אנחנו כבר נמצאים גבוה ואז ההורים מבינים שאין מצב שהם ממשיכים עד לנקודה אליה תכננו להגיע.

באמצע השביל, באמצע שום מקום, אנחנו מודיעים לנהג לעצור איפה שהוא כדי שנוכל לרדת מהג'יפ ולחבור לשביל שיורד עד האגם. הנהג לא מבין מה קרה לנו, אנחנו נקרעים מצחוק רק מלראות אותו מסתכל עלינו כמו על חבורת משוגעים.. הוא לא מבין מילה באנגלית. עניין הטלפון שנעלם מטריד אותנו. אנחנו מנסים לבקש מהנהג שישאל במכשיר הקשר שלו אולי הטלפון נשאר בקופת הכרטיסים או במרכז המידע לתיירים – אולי חצי שעה אנחנו בפנטומימה עד שבסוף הוא מבין – הוא שואל בקשר ו… אין. הטלפון שלי לא שם. אני כבר עושה חישובים איך אני קונה חדש ומעבירה את כל המידע שהיה לי למכשיר אחר. הכי כואב לי על התמונות מכל הטיולים אבל מה לעשות.

אנחנו מתחילים את הירידה ברגל בדרך לאגם, דרך סלעית אבל מאד נחמדה. ההורים עוצרים מדי פעם לנוח ואנחנו מטיילים בנחת.

לקח לנו שעה להגיע לאגם, מזל שלא המשכנו עד לנקודה העליונה – זה היה פחות מתאים להורים. אנחנו נהנים ביחד. צוחקים, מצטלמים, ולאט לאט מתקרבים אל האגם היפה.

מה אומר ומה אגיד – בכל החומרים שקראתי על השמורה הזאת – היה ברור שאסור לפספס אותה. אז אכן היא יפה ומעניינת, אבל למודי טיולים שאנחנו, כבר ראינו שמורות ומסלולים כל כך הרבה יותר יפים בעולם, שאת זו הגדרנו כ"נחמדה".

ליד האגם הוצאנו את הכריכים ונהננו מהם, בזמן שחיכינו לג'יפ שיחזיר אותנו לרכב שלנו.

כשאנחנו יוצאים מהשמורה כבר יש אינטרנט ואנחנו מגלים שיואב שלי מנסה לחפש אותי כבר שעות מהארץ בטלפונים של שי וההורים. בשיחה איתו אני מבינה שהטלפון שלי נשאר בדירה בסורט, המנקה שהגיעה בבוקר מצאה אותו והתקשרה לבעלים, שלא היה לו למי להתקשר מאחר ואני הייתי אשת הקשר מול הבעלים. המנקה לקחה יוזמה, נכנסה לי לטלפון – איזה מזל שהוא לא היה נעול – ושלחה הודעה בווטסאפ למי שהיה ראשון ברשימה שלי – ניצן. ניצן שהיה בדיוק באמצע שיעור, לא הבין מה זה ההודעה בספרדית וביקש מיואב לברר מה זה. יואב, בוגר דרום אמריקה, הצליח להבין מהמנקה שהטלפון שלי נמצא בדירה וניסה להתקשר לשי ולהורים – שכאמור, היו באזור ללא קליטה במשך שעות. לקצר את הסיפור – יצרנו קשר עם הדירה בסורט, וקבענו עם המנקה שחיכתה לנו שם, עם הטלפון בידה. נשמתי לרווחה, המנקה ואני התחבקנו, הודיתי לה על היוזמה והרצון הטוב – היא מדברת בספרדית מספרת לי את כל קורות הבוקר בהתרגשות גדולה ואני עונה לה בעברית (כי ממילא היא לא מבינה אנגלית חחח) וככה נפרדנו.

המשכנו בטיול עם אנרגיות עוד יותר טובות על כביש 260 לכיוון  LA SEU D'URGELL.

כאן אנחנו עוצרים, עושים סיבוב בסמטאות של מרכז העיירה והכל סגור. סיאסטה. אנחנו שותים קפה במקום היחיד שפתוח, ומחכים לחנויות שיפתחו ולאנשי העיירה שייצאו לרחובות, כי נראה שזה הרבה יותר נחמד כשהכל חי יותר.

אנחנו מחליטים לנסוע אל הדירה שלנו בכפר ESTAMARIU. כפר מצוייר על ההר. להתמקם שם ולראות מה קורה בסביבה של הכפר.

בכניסה לכפר אנחנו מבינים שמחר מתחילות חגיגות ולכן צריך לחנות מחוץ לכפר. אנחנו הולכים ברגל עד לדירה -חמודה, עתיקה עם נוף משגע.

מאחר והמסעדה היחידה בכפר לא מושכת במיוחד, אנחנו מחליטים לחזור 10 דקות נסיעה ל LA SEU D'URGELL בתקווה שעכשיו הכל פתוח ויותר נעים להסתובב בה, ולמצוא לנו מקום נחמד לארוחת הערב.

ואכן עכשיו הכל נפתח. אנחנו עושים סיבוב נוסף במרכז היפה

בשיטוט קטן ברחובות אנחנו מגלים מסעדה מעניינת שנראית כמו מוזיאון או כנסיה או משהו בינהם. איזו מסעדה מפתיעה. המוצגים שיש בשולחנות, בתוך הרצפה ועל הקירות מפתיעים ביותר. כשנכנסים לשירותים – נפתחת מוזיקת אופרה ומרגישים ממש כמו בתוך כנסיה מיוחדת.

שם המסעדה SURSUM CORDA השירות היה מצוין והאוכל ממש טעים.

אנחנו חוזרים לדירה שלנו באסטמריו, מתכנסים לתה חם במטבח של הדירה, מפטפטים עד בלי סוף ואז הולכים לישון – מחר יום חדש.

היום השמיני

כשאנחנו קמים בבוקר, זה הנוף מהחלון –

טלי ואני משכימות קום ויוצאות לסיבוב של בוקר מוקדם בכפר.

אנחנו הולכות בעקבות הריח המשגע של הלחם שנאפה איפהשהו ואז מגיעות למאפיה הקטנה שמוכרת לחמים שרק הרגע יצאו מהתנור ועוד מאפים שווים.

אנחנו קונות לחם, כי אי אפשר לעמוד בפני לחם חם וטרי, אנחנו מבקשות מהאופה חתיכת חמאה מהגוש שלו כדי שיהיה לנו מה למרוח על הלחם, ואנחנו קונות גם כמה קרואסונים ומאפים.

אחרי נשנושים וקפה בדירה, אנחנו יוצאים לטייל באזור הכפר. יש כאן עוד שני כפרים ציוריים גם כן ואנחנו מגיעים אליהם לראות את כל היופי. הכפרים אמנם כמעט ריקים מאדם אבל הסמטאות יפות בכל מקרה.

היום אנחנו מתעתדים לישון בלילה בעיירה LA GARRIGA שקרובה יחסית לשדה התעופה של ברצלונה, כי מחר בבוקר צריך לקחת את טלי לשדה התעופה, לטיסה שלה חזרה למיאמי, אז למעשה כל היום הזה יהיה בטיול לכיוון ברצלונה.

אנחנו מתלבטים אם לעלות מ LA SEU לאנדורה או להמשיך לנסוע על כביש 260 לעיר PUIGCERDA ומשם לחצות את הגבול לצרפת ולהמשיך עד MONT LOUIS.  מחליטים לוותר על אנדורה ובוחרים באופציה השניה. כשאנחנו מגיעים ל PUIGCERDA אנחנו מגלים עיר שוקקת, עם סמטאות יפות, מלא אנשים ברחובות, מלא חנויות ובתי קפה… מקסים ממש.

אנחנו מחנים את הרכב באחד הרחובות הנמוכים יותר, ממש ליד התחנה התחתונה של הפוניקולר שעולה עד למרכז העיר למעלה. הפוניקולר הוא ללא תשלום, כמו גם המעלית שלוקחת מהתחנה העליונה שלו ועד לכיכר המרכזית של העיר העתיקה. כ"כ פשוט וקל להגיע, מאשר לחפש שעות חניה בעיר העתיקה למעלה.

אנחנו שותים קפה, משוטטים ברחובות, קונים גבינות טובות ואפרסקים צהובים ומבושמים, כמותם אף פעם לא אכלתי. האפרסקים האלה הם שילוב של אפרסק עם משמש. טעים טעים.

איזה כיף שהחלטנו להגיע לכאן.

אנחנו עוברים את הגבול לצרפת, ממשיכים על כביש 618 לכיוון איזה מפל שראינו שקיים באזור, אבל הכביש היפה שאנחנו מנסים לעלות עליו סגור מכל הכיוונים ואנחנו מוותרים, עושים "אחורה פנה" ונוסעים לכיוון MONT LOUIS.

מונט לואי יושבת בגובה של 1600 מ', היא נוסדה במאה ה-17 כתגובה לפקודת המלך לואיס לאבטח את האזור. מאז חתימת הסכם הפירנאים בשנת 1659, מונט לואי היא העיר המוקפת חומה הגבוהה ביותר בצרפת! המעוז העתיק הזה, שנבנה על ידי Vauban, מ-1679 עד 1681 נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

אנחנו נכנסים דרך השער המרשים למתחם הפנימי, משוטטים ברחובות ומתיישבים לשתות קפה באחד מבתי הקפה הנחמדים, שם אפשר גם לרכוש כל מיני מתנות וגם להנות ממאפים תוצרת בית של בעלת המקום.

זה כבר אחה"צ, ואנחנו ממשיכים בדרכנו לדירה ששכרנו ב LA GARRIGA, שמתגלה כעיירה כל כך נחמדה עם מרכז קטן מלא מסעדות, בתי קפה, כנסיה כמובן. הדירה ממוקמת ממש קרוב למרכז, בעלת הבית כבר מחכה לנו ונותנת לנו המלצות לארוחת הערב, אנחנו מתמקמים ויוצאים לסיבוב.

המדרחוב של העיירה מלא אנשים, כולם יושבים בחוץ עם בירות… איזה כיף!

את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במסעדה עליה קיבלנו המלצה מבעלת הבית – LA GARRAFA מסעדה נחמדה

אנחנו פורשים לדירה, נכנסים למיטות ומתחילים להרגיש כבר את סוף הטיול.

היום התשיעי

אנחנו מחליטים לצאת למדרחוב לשתות קפה ולאכול משהו, ומגלים שהבוקר מתקיים כאן שוק מקומי.

מלא דוכנים של פירות, ירקות, בגדים וכל מיני פיצ'פקעס. אוירה כל כך נחמדה. אחרי סיבוב, אנחנו מוצאים מקום לשבת, מזמינים לנו קפה, טלי קונה לנו עוגות מקומיות מאחד הדוכנים ואנחנו מעבירים את הבוקר בנחת.

כשמגיעה השעה לצאת אל שדה התעופה, אנחנו קוראים לבעלת הבית שביקשה שנגיד לה מתי אנחנו עוזבים, היא מגיעה אלינו עם מתנות קטנות – פנקסים מעוטרים לכל אחד מאיתנו – נחמד 🙂

אנחנו נוסעים לשדה התעופה, נפרדים מטלי (כרגיל) בדמעות, מחזירים את הרכב בשדה וממשיכים לברצלונה במונית, לאותו המלון בו היינו ביום הראשון – CASA FUSTER, כי הטיסה שלנו חזרה הביתה היא רק מחר בבוקר, יש לנו עוד יום שלם ולילה בברצלונה.

כמובן שאנחנו מתמקמים בדירה וישר יוצאים לשוטט בחוץ. היום יש חגיגות בברצלונה, יש הופעות בכיכר קטלוניה, את הרחוב שלנו הפכו למדרחוב ויש ממש אוירת חג ברחובות.

אנחנו בוחרים להתמקד דווקא בשכונה שאנחנו נמצאים בה ונכנסים פנימה לתוך הסמטאות שלה. איזה כיף כאן, אני מצטערת שניצן לא איתי, תמיד זה ככה כשאני נמצאת במקומות יפים וכיף לי במיוחד.

בערב אנחנו מחליטים לאכול במסעדה הודית, במלון ממליצים לנו על אחת טובה, מסעדת BEMBI, אנחנו רואים שהיא במרחק הליכה, ואנחנו מתחילים את ההליכה לכיוון, כשבדרך אנחנו בוחנים כל מיני מסעדות אחרות. בסופה של הצעידה אנחנו מגיעים להודית, מתיישבים אחר כבוד ואז מגיע האוכל שאנחנו כל כך אוהבים 🙂  איזו ארוחה טעימה ואיזה סיום כייפי לטיול הנפלא הזה שהיה לנו.

אנחנו חוזרים למלון שנראה כל כך יפה גם ביום וגם בלילה

יאללה למיטות  🙂

היום העשירי

בבוקר כבר מחכה לנו המונית שהמלון הזמין עבורנו, אנחנו עולים עליה עם המון מחשבות ושמחה בלב על הגשמת החלום המשפחתי והחלטה שכזה אנחנו רוצים לעשות בכל שנה 🙂

אנחנו כבר חושבים על אוסטריה או תאילנד או גיאורגיה אבל תכלס זה לא ממש משנה לאן ניסע – היה לנו כל כך כיף ביחד, היו הרבה צחוקים, העלנו המון זכרונות…. תענוג אמיתי.

ועכשיו, מתחילים לתכנן את הטיול הבא 🙂