לטיול הזה אני מצפה במיוחד.
אני מאד מתגעגעת לצרפת – ליופי, לאסטטיקה, לכפרים המצויירים, לאוכל הטעים, לשפה. בנוסף, בטיול הזה החלטתי, עוד כשקניתי את כרטיסי הטיסה, שהוא יהיה כמו הטיולים שלנו מלפני כמה שנים – יותר ספונטני מהטיולים האחרונים שלנו. מה זה אומר ספונטני? את המסלול יש לי בגדול בראש, אבל בכל יום אנחנו מחליטים לאן בא לנו להתקדם, איפה בא לנו לישון – הכל לפי המפה של מישלן – שאני לא יוצאת לטיולים בלעדיה, שם אנחנו מוצאים את הכבישים שמסומנים בירוק, שזה אומר שאלו כבישים יפים במיוחד, וגם העיירות מסומנות בכוכבים, אפשר לראות איפה יש מפל, תצפית, טירה וכל דבר אחר – ולפי זה אנחנו בוחרים לאן להתקדם.
אז הכרטיסים נרכשו כבר 4 חודשים לפני – במקרה גיליתי בשוטטות שלי באתר של איזיג'ט שיש טיסות זולות וישירות לבורדו, טלפון אחד לאמא לשאול אם היא פנויה בתאריכים האלה ואם תוכל להישאר עם הילדים. אישור עקרוני ממנה, ותוך 10 דק' הכרטיסים בתיבת המייל שלי.
אין מאושרת ממני כשאני יודעת שיש טיול באופק שמחכה לי 🙂
הטיסה נוחתת במוצ"ש בשעה 22:00 בבורדו, ואנחנו עולים על ההסעה למלון מרקור בשדה התעופה כדי להעביר את הלילה הראשון.
יום ראשון
אנחנו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר טובה במלון ויוצאים לקחת את הרכב ששכרנו. אנחנו בדרכנו לסנט אמיליון – שנמצאת כשעה בערך מבורדו.
כל הדרך לסנט אמיליון מלאה יקבים וכרמים. אנחנו יורדים מהדרך הראשית ונכנסים לכבישים הקטנים, שם אני משתגעת מהיופי הזה שלא נגמר. שורות שורות של כרמים שעלי הגפן בהם ירוקים וטריים ומתכוננים לקיץ שעומד להגיע. בכל גבעה יש שאטו שאחראי על הכרם ומפיק ממנו את המיטב כמו שהצרפתים יודעים.
בתחילת כל שורת גפנים – שיח שושנים פורח שמעצים את היופי אבל בעיקר נמצא שם כדי לשמור על הכרם ממזיקים.
אנחנו גומעים את היופי הזה, נושמים את האויר הנקי, המרחבים האלה… זה עושה לי חשק לרדת מהאוטו ולרוץ קצת בדרכים היפות האלה. עוד הרבה יופי יחכה לנו בטיול הזה.
סנט אמיליון
עיירה קטנה וציורית. כולה בנוית אבן, הסמטאות מלאות פרחים וחנויות יפות שרובן מוכרות, איך לא, את היין המפורסם של סנט אמיליון. אנחנו כמובן קונים יין טוב כדי לפנק את סבתא ששומרת לנו על הילדים
בתי קפה בכל פינה, גלידריות מפתות, מסעדות נסתרות שבמקרה אנחנו מגלים אותן תוך כדי שוטטות בסמטאות המצויירות.
אנחנו מטפסים במעלה העיירה עד למעלה, נהנים מהנוף והאוירה. לא משנה באיזו סמטה תבחרו ללכת, היא כבר תוביל אתכם לסמטה הבאה ולכיכר העליונה.
כשאנחנו מגיעים לכיכר העליונה אנחנו מגלים למעלה את המלון המשגע מבית RELAIS & CHATEAU ואני מסמנת לי אותו לאחת הפעמים הבאות שנגיע לכאן
מתחילים בירידה, חזרה אל הרכב, להמשך הטיול. היום בערב, מחליטים לישון בפריגו – עיר מרכזית במחוז הזה.
בדרך לפריגו אנחנו עוברים בברז'ראק (מי ראה את הסרט "סירנו דה ברז'ראק"?). יום ראשון היום וחוץ מפסטיבל ג'ז מקומי וקטן ופטיסרי קטן שכולם קונים בו, הכל סגור. סיבוב קטן בסמטאות העיר הנטושות ואנחנו ממשיכים בדרכנו לפריגו.
פריגו – PERIGAUX
העיר העתיקה של פריגו קטנה אבל יפהפיה. אנחנו ישר יוצאים לסיבוב ערב בין הסמטאות, אבל כמו בברז'ראק, גם כאן העיר נראית די נטושה כי היום יום ראשון והכל סגור מלבד כמה מסעדות.
אנחנו מתמקמים במלון שלנו – מרקור שממוקם מצוין בעיר העתיקה (חדר קטנצ'יק אבל טוב), מתעדכנים במסעדות המומלצות ובוחרים לאכול הערב במסעדה שכל כולה מוקדשת לגאוות האזור כולו – האווזים ומוצריהם.
כל המנות במסעדה הזאת מורכבות מהאווז והברווז, על חלקיהם – החל מהפואה גרא – כבד האווז השומני שנמס בפה, דרך המגרה דה קאנאר (חזה ברווז צלוי למידת מדיום ופרוס לפרוסות דקות) ועד הקונפי דה קנאר (שוק אווז שמשומר זמן רב בשומן אווז, ומתבשל לו לאט לאט עד שהבשר ממש רך). את מנות האווזים האלה אני מכירה עוד מהימים שגרתי בפריז, שם היו מסעדות מסויימות שמגישות את המעדנים האלה, ואנחנו בהחלט היינו מתענגים עליהן.
גם את תפוחי האדמה מבשלים כאן בשומן אווז ובעשבי תיבול. מושלם.
במסעדה הזאת אנחנו גם מגלים שלאגוזים שגדלים באזור יש גם כן מקום של כבוד במטבח המקומי והקינוח המקומי והכי מומלץ ע"י בעלת המקום הוא טארט אגוזים מתוק וטעים, שמוגש עם קרם אנגליז שלדעתי, הוסיפו לו טיפת תמצית שקדים שמשתלבת מעולה עם הטארט.
Le Relais Périgourdin 2 rue de la Clarte
בהמשך נגלה שאת האגוזים משלבים כאן בכל מאכל – בגבינות, בנקניקים, אבל הכי הרבה משתמשים בהם כאן לקינוחים. אפילו את הטארטים הקלאסים של המטבח הצרפתי – המשמשים והאגסים, מכינים כאן עם קרם אגוזים במקום קרם שקדים.
יום שני
למחרת בבוקר, אנחנו כבר ערים מוקדם ויוצאים להליכת הבוקר שלנו, עוד לפני שהכל נפתח. ככה אנחנו אוהבים. ממריצים את הדם, מנסים לשרוף לפחות חלק מהקלוריות של אתמול, ובעיקר נהנים מאוויר הבוקר, ריח הקפה והקרואסונים החמים והטריים שהבולונז'רי היחיד שפתוח מוכר.
אנחנו מחכים בסבלנות לעיר העתיקה שתתעורר, ולהפתעתנו, כלום לא קורה. כל החנויות סגורות עדיין וכבר כמעט 11 בבוקר.
בירור קטן מגלה לנו שבפריגו ובכל האזור, לא עובדים בימי ראשון ושני. ככה זה. הכל סגור. למה לעבוד יותר אם אפשר פחות?
מתה על הראש הזה הצרפתי. למדתי לאהוב אותו כבר לפני 30 שנה בערך, כשגרתי כמה שנים בפריז. קודם כל הנאות, חופשות, טיולים, אוכל טוב… אח"כ עבודה והספקים.
אנחנו לא אוהבים להסתובב כשהכל סגור ומחליטים להמשיך במסלול שלנו, ולהשאיר לעצמנו אופציה לחזור לפריגו בדרך חזרה לבורדו, לקראת סוף הטיול, כשהכל יהיה פתוח וחי.
אנחנו בדרכנו לבראנטום.
אני בוחרת כמובן לנסוע בכבישים הקטנים המסומנים ירוק במפה של מישלן – כביש D78 והמקביל שלו כביש D106, שמתפתלים להם לאורך נהר הדרון, מה שמבטיח לנו דרך יפה.
בדרך לבראנטום אנחנו עוצרים בכפר הקטן והיפהפה BOURDEILLES
מקום קטן ומרוכז עם יופי משגע.
טירה גדולה במרכז הכפר, בתים קטנים ומטופחים, מלא שיחי ורדים, סמטאות קטנות מלאות עציצים. הכל כ"כ מטופח, כ"כ יפה. אני לא יכולה להפסיק לצלם וחבל לי שהתמונות לא באמת מצליחות להעביר את כל היופי הזה.
אנחנו חונים בחלק העליון של הכפר, שם יש חניה ציבורית בשפע, ולאחר תצפית מהגינה היפה שליד החניה, יורדים עד למטה לנהר. שותים קפה וממשיכים הלאה.
בראנטום BRANTOME
נסיעה קצרצרה מביאה אותנו לעיירה היפה הזאת. למודי נסיון בטיולים שכאלה, אנחנו כבר מחפשים לנו מקום חניה, מכניסים כסף למדחן ויוצאים לסיבוב רגלי.
סירות שטות בנהר, פרחים בכל מקום, בתי קפה על גדות הנהר עמוסי מטיילים, ובתוך כל היופי הזה אנחנו משוטטים לנו.
בית העיריה של בראנטום הוא חלק מהבניין הגדול שבנוי אל תוך הסלע, שאי אפשר לפספס אותו. החלק השני של הבנין הוא המוזיאון המקומי. השעה היא שעת אחה"צ ואנחנו מחליטים לא להיכנס למוזיאון אלא להמשיך להנות מהיופי שבחוץ. כל החנויות כאן חצובות בתוך הסלע ונראות כמו מערות, אבל מערות עם סטייל צרפתי. הכל נוצץ באור יקרות, מסודר ואסתטי להפליא.
בקצה הטיילת בית משגע עם טחנת מים, לידה פינת ישיבה מהממת ממש בתוך המים, הנהר שוצף ופארק ירוק ומקסים נפרס מולנו, מהצד השני של הנהר.
בפארק הזה אנחנו רואים את העצים שהתחברו או שחוברו להם יחדיו וחושבים על החיבורים בחיינו.
אנחנו חוצים את הנהר ומשוטטים בסמטאות עמוסות החנויות. הכל מאד תיירותי ויחד עם זאת הכל יפה ובטוב טעם.
התבוננות בשעון מראה לנו שכבר תכף צריך להתחיל ולחפש מלון ללילה, ואנחנו מחליטים לא להמשיך מבראנטום לטיבייר, אלא לרדת דרומה לכיוון העיירה MONTIGNAC ולישון שם. עפ"י המפה, העיירה נמצאת בתחילתה של דרך פתלתלה וירוקה, מה שמבטיח לנו מחר יום טיול מרהיב משולב עיירות עם כוכבים , טירות ותצפיות.
שעה של נסיעה ואנחנו כבר 3 ק"מ ממונטינייאק. רגע של עצירה בצד לטובת הוצאת משהו מהבגאז', ואנחנו מגלים שבדיוק עצרנו בכניסה לשטח ירוק שיש בו בית מלון. יאללה, נכנסים לברר ולראות אם יש חדר פנוי ומה המחירים, ומגלים חלקת אלוהים קטנה, יפה, מטופחת… מין מלון כזה מהחלומות.
הבחורה המקסימה שמקבלת את פנינו, מספרת לנו שהמקום קרוי ע"ש אמא של חבר שלה, שנפטרה לפני שנה. כעת נותרו כאן החבר שלה ואבא שלו, שמתחזקים את המקום, והם גם אלה שמבשלים בערב במסעדת המלון. היא גם מספרת לנו שהם רוצים למכור את המקום ואני ישר שואלת כמה זה עולה. לא היה אכפת לי לגור כאן או לפחות להיות הבעלים של המקום המרהיב הזה.. לצערי עדיין אין לי 2 מליון יורו לטובת העניין, אז אנחנו מחליטים להנות לפחות ליום אחד מהמקום הקסום הזה.
מתמקמים בחדר, ואני יורדת לסיבוב באחוזה. יש להם כאן בריכה גדולה ויפה שתיפתח עוד מעט, בעונת הקיץ
בחצר המלון אני רואה את בעל הבית והבן שלו, מכייפים עם בירה, ואני ישר קוראת לניצן שיירד עם הלפטופ שלו – כי אם כבר להשלים כמה ענייני עבודה – לפחות לעשות את זה בסטייל. גן עדן זה כאן.
יום שלישי
את היום אנחנו מתחילים במונטינייאק ונוסעים לאורך נהר VEZERE עד ל CAMPAGNE ומשם ל- ST. CYPRIEN והלאה ל- BEYNAC-ET-CAZENAC המרהיבה שבה אנחנו עוצרים
כמובן שאנחנו מטפסים את כל הכפר עד למעלה לקצה המבצר שחולש על כל האזור. העלייה רצינית ביותר אבל מבין הבתים מציץ נוף משגע ואי אפשר להפסיק לצלם. אנחנו חושבים על מרב, מאמנת הכושר שלנו, שברור שהיתה גאה בנו על איך שטיפסנו את העליה הזאת….והנוף מלמעלה משגע!
מביינאק אנחנו ממשיכים עם כביש D703 לאורך העיירות המשגעות.
כל הדרך שזורה בעיירות וכפרים קטנים עם מרכזים מימי הביניים, מערות בהן נשארו ציורים של האדם הקדמון, טירות שבנויות על צוקים ובתוך הסלעים, עתיקות בכל מקום, חנויות לממכר פואה גרא כמובן, ותצפיות של נוף מרהיב.
בחלק מהעיירות אנחנו עוצרים, משתדלים באלו שמסומנות לנו במפה עם כוכבים, ועל חלק אנחנו פשוט פוסחים, כי חשוב לנו להגיע לפנות ערב לסארלה, לישון שם ולהנות מחר בבוקר מהשוק היפה של יום רביעי.
את העצירה היותר משמעותית אנחנו עושים ב- LA ROQUE GAGEAC היפה, שבנויה ברובה על הצוק.
הסתכלות מסביב ואנחנו רואים שרוב התיירים כאן הם חבר'ה בגיל השלישי. אנחנו מורידים כאן את ממוצע הגילאים באופן משמעותי ביותר. זה מקסים בעיני לראות מבוגרים שבמקום לשבת בבית עם כוס תה, יוצאים לחרוש את העולם. נפלא!
כל כמה מטרים אנחנו עוצרים לצלם ולא שבעים מהיופי הזה. הכל כ"כ פסטורלי, שקט, יפה, עמוס פרחים.
אנחנו מטפסים לתוך הסמטאות שעולות למעלה בין בתי הכפר, מצליחים לראות את הנהר פה ושם בין הבתים. כמה יופי.
כשאנחנו חוזרים לאוטו, אנחנו מעבירים את כרטיס החניה שלנו, שעוד נשאר בו זמן חניה מכובד לזוג שבדיוק עומד ליד המדחן ורוצה להוציא כרטיס חניה.
את המנהג הזה של להעביר את כרטיס החניה לאחרים פגשנו לראשונה באוסטריה, בקן הנשרים (ביתו של היטלר). שם רק אלה שמגיעים בבוקר ראשונים משלמים חניה ואח"כ מעבירים את זה לאחרים שמגיעים, כשהם עוזבים את החניה. מאז ראינו את זה במלא מקומות. לא פעם קיבלנו כרטיסי חניה מכאלה שבדיוק עזבו את החניון ולא פעם העברנו גם את שלנו לאחרים. זה תמיד גורם לחיוכים 🙂
ממשיכים בדרכנו לסארלה ומחליטים על גיחה קצרצרה מהדרך לכיוון DOMME כדי לראות אותה (בכל זאת קיבלה 2 כוכבים).
עיירה יפה עם תצפית יפה על כל הסביבה, אך אנחנו מרגישים שהיא מדי מתויירת וכבר ראינו יפות ממנה. האמת היא שהיא גם יותר מנומנמת מהעיירות האחרות והאקשן היחיד שהיה כאן זה מבוגר שנפל באחת המסעדות, הזמינו לו אמבולנס וכל תושבי העיירה באו לראות מה קרה לו…
סיבוב רגלי קצר, תצפית על הנוף, קפה טוב ואנחנו חוזרים למסלול לכיוון סארלה
SARLAT
חיפוש קטן מגלה לנו שהמלון הכי טוב בסארלה הוא פלאזה מדליין ואנחנו ישר לוקחים בו חדר ומתמקמים לנו. למרבה שמחתנו פקידת הקבלה מחליטה לשדרג אותנו לחדר מפואר ואנחנו מתפנקים לנו בכיף.
סיבוב של ערב בסמטאות סארלה היפה ואני כבר מרגישה שאני מכירה את המקום הזה בע"פ.
הכל כבר כמעט לקראת סגירה, ורק המסעדות מחכות ומזמינות.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב טובה ויאללה לישון.
יום רביעי
אנחנו קמים בבוקר להליכת הבוקר המהירה שלנו – כמה קילומטרים של ספק הליכה ספק ריצה. בדרך חזרה למלון אנחנו דוגמים את 3 הבולונז'רי הפתוחים – לא מרוצים מהקרואסונים אז טועמים ביס, זורקים ועוברים לבולונז'רי הבא. האחרון היה טעים – איזה כיף. אין ספק שפריז מנצחת בתחרות הקרפים והקרואסונים.
מקלחת מפנקת בחדר המפנק שלנו, ניצן נשאר לכמה עניינים על המחשב ואני כבר יוצאת החוצה לשוק, להנות ממנו מוקדם בבוקר, עוד לפני שיתמלא בנחילים של מטיילים שלא ברור מאיפה הגיעו פתאום.
אני מנצלת את אויר הבוקר הקריר לחרוש שוב את הסמטאות של סארלה וממש מרגישה שאני כבר יכולה להדריך כאן תיירים 🙂
ואז ניצן מצטרף אלי ואנחנו עורכים עוד סיבוב, אני מדריכה אותו בשוק כאילו נולדתי כאן אחרי כל הסיבובים שעשיתי…
ניצן מייצר ראפור עם אחד המוכרים בשוק, ממנו אנחנו קונים קופסאות על קופסאות של פואה גרא, להביא הביתה לילדים
השוק כבר מלא ועמוס מטיילים ואנחנו תופסים לנו זוית טובה בתצפית על השוק, בכיכר המרכזית. קפה ארוך של בוקר במקום משגע.. מי צריך יותר מזה?
לקראת צהרים ואני מרגישה שכבר מיציתי את סארלה.
מחר כבר יום חמישי, יש לנו מלון מוזמן בבורדו ואת הרכב אנחנו צריכים להחזיר. "בוא נחזור לפריגו" אני מציעה וניצן זורם איתי. לא מיצינו אותה לפני כמה ימים.
אבל לפני כן, אנחנו מחליטים בהבזק של רגע, לנסוע בכל זאת לכפר המיוחד ROCAMADOUR
הכפר אמנם מרוחק שעת נסיעה מסארלה לכיוון ההפוך מפריגו, אבל לא אני אוותר על כפר עם שלושה כוכבים שזכה לתואר כאחד מהכפרים היפים בצרפת, כשהוא רק שעה ממני 🙂
ROCAMADOUR
המקום משגע, כל הכפר בנוי על הצוק, נוף מושלם מכל הכיוונים.
רחוב מרכזי מקסים ומלא חנויות יפות. יש אויר טוב על הצוק, הכל כל כך נקי ואסתטי – כרגיל אצל הצרפתים. אני נזכרת בימים שגרתי בפריז – כשהייתי יוצאת מוקדם לעבודה, הייתי רואה את מנקי הרחובות משפשפים את התמרורים ושוטפים אותם עם מים וסבון, כחלק משגרת הנקיון של העיר. מדהים לראות את תרבות השמירה על הישובים כאן, על הנקיון, על האסתטיות. תענוג.
בסמטאות הכפר – גפנים מכל עבר, ובאמצע הרחוב הראשי יש מעלית למי שרוצה להגיע לפסגת הצוק ולא רוצה לטפס ברגל.
הכל נראה כאן מצוייר, אפילו הפרומאז'רי בקצה הכפר
כבר אחה"צ, ואנחנו מחליטים לעלות על הכביש המהיר לפריגו, כדי להצליח להנות ממנה כמה שיותר מוקדם.
מגיעים לפריגו ומתברר לנו שכל המלונות בעיר מלאים עד אפס מקום. אנחנו בוחרים לנו דירה שממוקמת ממש במרכז העיר העתיקה. פראנסואה, הבעלים, כ"כ נחמד, בא לקראתנו במחיר הדירה ואנחנו מגלים שאנחנו כנראה בין הראשונים שנכנסים לדירה הזאת.
בניין ישן, עם קורות עץ ומדרגות מתפתלות, אבל הדירה עצמה משופצת עד היסוד. הכל חדש, נוצץ, נוח, מרווח – פשוט תענוג. אני כבר מודיעה לניצן שבפעם הבאה שאנחנו בפריגו – ישנים רק כאן.
Apparts de l'échafaud – apparthotelperigueux.com
ופריגו סופסוף פתוחה. כל החנויות מזמינות, מלא אנשים מסתובבים ברחובות, בתי הקפה שוקקים..איזה כיף שהחלטנו לחזור לכאן.
הערב יורד, באחת הכיכרות היפות של המרכז העתיק אנחנו רואים מסעדה יפה עם תפריט צרפתי קלאסי שמושך אותנו, אנחנו מתיישבים ומתענגים על כל ביס. פואה גרא כמובן, סטייק ברוטב פלפל (האהוב עלי) וקרם ברולה מעולה שכבר שנים לא טעמתי כמותו. אין אין אין על המטבח הצרפתי. כמה אני אוהבת את הסגנון הזה, הרטבים המטריפים לסטייקים, הקינוחים הנפלאים..והכל בטוב טעם, בכמויות הנכונות, עם היין הנכון ובמחיר מדהים של 19 אירו לכל הארוחה…. ת ע נ ו ג!
.. אחחחח החיים הטובים.
יום חמישי
היום אנחנו נוסעים לבורדו. אבל עוד קודם – סיבוב של בוקר בפריגו, כי אין מה לעשות – בבוקר יש אנרגיות נפלאות ואני הכי אוהבת את ריח הקפה הטרי שיש ברחובות. אנחנו רצים קצת, אני סופגת טוב טוב את כל המראות היפים, חוזרים לדירה להתקלח, והנה, אנחנו כבר ברכב, לכיוון בורדו.
מגיעים למלון שממוקם הכי טוב שיש בבורדו, מורידים את המזוודות, ונוסעים לתחנת הרכבת להחזיר את הרכב.
במלון, עוד קודם, פקיד הקבלה אומר שזו דרך ארוכה מהרכבת חזרה למרכז העיר וכדאי שניקח מונית, אבל הצצה במפה מראה לנו שעבורנו זה לא רציני.
בתור טיילים שחורשים ברגל כל מקום שאליו אנחנו מגיעים, אנחנו לא מתרגשים מהליכה, בעיקר במקומות חדשים שיש מה לראות כל הדרך.
אנחנו נכנסים למרכז העיר ממדרחוב סנט קתרין הארוך שעמוס בחנויות של פירמות ידועות יותר או פחות. מלא מלא אנשים ברחובות ואנחנו ממש מרגישים את ההבדל בין להיות כאן, בעיר הגדולה, לעומת כל העיירות המצויירות שביקרנו בהן בימים האחרונים.
מרכז העיר של בורדו מפתיע אותנו.
בורדו מלאת ככרות שמהן יוצאות סמטאות לכל הכיוונים. כל הככרות עמוסות בתי קפה, המון צעירים.. איזה כיף כאן. הדבר שאנחנו אוהבים לעשות יותר מכל הוא לשוטט ברחובות וזה מה שאנחנו עושים. יש לנו כאן יום וחצי בלבד ואנחנו מחליטים לא "לבזבז" את הזמן הפעם על מוזיאונים. עוד נחזור לבורדו לחרוש אותה כמו שצריך. מה שיש לנו הפעם זה יום וחצי וזה קצת.
יכולתי להיות כאן לפחות עוד יומיים כדי להנות מהעיר יותר בנחת, אבל כרגע אני חורשת את העיר ורוצה להספיק לראות כמה שיותר לפעם הזאת. ברור לי שעוד אחזור לכאן.
כשמגיעים לבורדו אי אפשר לפספס כמובן את פלאס בורס שהיא יפה בכל שעה, במרכזה מזרקות ופסלים ומולה, על הטיילת, נמצא המיזם החדש של עיריית בורדו – בריכת מים רדודה ביותר שיוצרת אפקט של מראה.
העיר הזאת בהחלט נעימה ומרגיש לנו די בטוח להסתובב בה. היא אפילו טיפה מזכירה לי את פריז בבתי הקפה שלה, במסעדות הטובות. באנרגיה ברחובות.
בבורדו יש כמה מקומות של אוכל טוב ושל מתוקים מיוחדים. בוודאי תגלו אותם על הדרך, חוש הריח כבר ינחה אתכם למקומות הנכונים, ובכל זאת, אני רוצה להמליץ כאן על אחד מהם, שאסור לפספס אם אתם כאן –
באחת מפינות הרחובות אנחנו מוצאים חנות שמוכרת רק פחזניות. יש להם פחזניות מדהימות – למות כמה הן טעימות ופריכות הפחזניות האלה. לרשת הזאת קוראים בתרגום לעברית "דיונות לבנות" ויש לה כמה סניפים, גם בפריז, אבל חוץ מהרשת הזאת, יש רק עוד מקום אחד בפריז שאני נתקלתי בו, ברובע השביעי, שמוכר פחזניות ברמה הזאת.
DUNES BLANCHES , Bordeaux centre, rue vieille Tour
המלצה חמה נוספת – חנות החרדל של Maille 
יפעת אנג'ל – חברה טובה ומעצבת פנים מוכשרת, היא סוג של בת בית בעיר הזאת. הרבה המלצות על העיר קיבלתי ממנה, אחת מהן היא להגיע לחנות הזאת של MAILLE. חנות בוטיק קטנה ומקסימה מלאת חרדלים מכל הסוגים, המינים והטעמים. בחנות מאפשרים לטעום ומסבירים במלוא התשוקה והסבלנות על החרדל. 80% מהחרדלים שנמכרים כאן, נמכרים רק בחנויות הבוטיק של החברה, ויש כאלה רק 4 או 5 בכל צרפת.
אני קונה חרדל טעים במיוחד עם חומץ בלסמי, בהמשך אגלה שבבית, הילדים מאד אוהבים אותו בעיקר בהמבורגר.
Maille, 40 Cours de l'Intendance
ואיך אפשר להיות בבורדו בלי לטעום מהעוגייה הזאת – קנלה דה בורדו?
בכל רחבי העיר פזורות מאפיות שזו ההתמחות שלהן. חלקן שמות יותר רום בבצק, חלקן פחות
מדובר בעוגייה שנאפית בתבנית ייחודית ממתכת / נחושת, בחום גבוה מאד כך שכל החלק החיצוני שלה מקבל מעטה קרמלי כהה.
תוך כדי שאני כותבת עכשיו אני נזכרת – בשנות ה- 90, כשעבדתי עם השף פייר הרמה בפושון בפריז, היינו מכינים מאפה שנקרא 'קואין אמאן' (שמקורו באזור ברטאן) – בתבניות מתכת כאלה כמו של הקנלה, בגלל התכונה שלהן והיכולת שלהן לקרמל את המאפה מבחוץ מבלי לשרוף אותו מבפנים. אי אפשר היה לעמוד בפניהן….
אז מסתבר שהמאפיות בעיר מתחרות בינהן מי מכינה את הקנלה הכי טעים, וזה קצת קשה להחליט, בעיקר למי שלא כל כך מבחין בדקויות הטעם. חייבת להגיד שהעוגייה הזאת לא ישר מדהימה את טועמיה מהביס הראשון. לומדים לאהוב את הטעם שלה ולהבחין בדקויות לאט לאט, ככל שאוכלים ממנה.
באחת מהחנויות שאנחנו מבקרים בהן, בקופה, מציעה לי הקופאית עוגיות קנלה, מאפה ידיה, שהכינה ערב קודם, והאמת? זו היתה הקנלה הכי טעימה שטעמתי 🙂
טיפ קטן למי מכם שרוצה לקנות קנלה – אם אתם לוקחים ממרכז המבקרים של העיר או מבית המלון שלכם מפה של העיר, שימו לב – בדר"כ יש עליה קופון הנחה לקניית עוגיות קנלה בעיר. אני לא הייתי ערה לכך אבל המוכרת של העוגיות ראתה שאנחנו תיירים ושאלה אותי אם יש לי מפה של העיר. כשהשבתי בחיוב, היא גזרה ממנה את הקופון ומכרה לי את העוגיות בהנחה 🙂
בדרך לארוחת הערב אנחנו עוצרים להופעה משגעת של חבורה עליזה שמנגנת אחלה שירים של מייקל ג'קסון ומרקידה את כולם ברחוב
את הארוחה האחרונה בבורדו, אנחנו מחליטים דווקא לאכול במסעדה הודית פקיסטנית שנקראת Punjub . מתה על המטבח הזה. אני מתענגת על כל הרטבים והתבלינים והריחות של האוכל הזה.
אנחנו מזמינים לנו כמה מנות ונהנים מהטעם, שמזכיר לי לגמרי את המסעדה הפקיסטנית "הקבועה" שלנו בפריז, כשגרתי שם. רק כשאנחנו מסיימים את העוף הכל כך טעים, אני נזכרת שלא צילמתי את הסמוסה הנהדרת וגם לא את העוף והאורז והנאן…. זה מה שנותר בצלחת, זכר לארוחה נפלאה:
Punjub, 37 Rue Saint-Rémi, 33000 Bordeaux
זהו. נופלים למיטה שבעים ומרוצים. מחר בבוקר חוזרים הביתה לילדים..
בבוקר, במונית בדרך לשדה, לניצן ולי כבר ברור שנחזור לכאן שוב. חיפוש קטן בנייד תוך כדי נסיעה, ואני כבר מוצאת את התאריך הקרוב שמתאים לנו. איזה אושר 🙂