מסע בממלכת מרוקו

המסע למרוקו מתחיל אצלי עוד הרבה לפני הנסיעה עצמה:)

מרוקו מסומנת אצלי כבר די הרבה זמן, ובהחלט הגיע הרגע שהרגשתי שזהו – הגיע הזמן לקנות כרטיסי טיסה ולחרוש את הארץ המרתקת הזאת.

כדי להבין מאיפה להתחיל, אני נפגשת עם חברתי מיכל ששון שמוציאה טיולי נשים לכל העולם וגם למרוקו ("אדמה, רוח, אישה"), שתיתן לי סריקה מהירה על הארץ הזאת ועל מה שיש לראות בה. בעזרת המפה שאני מקבלת ממנה אני מתחילה להבין את סדרי הגודל של המקום.

ההתלבטות הראשונה היא אם לקחת נהג שילווה אותנו בכל הימים האלה ויקל עלינו עם הנסיעות הבלתי נגמרות, או שאולי לשכור רכב, כמו שאנחנו רגילים לעשות, ופשוט לצאת לדרך לבד. מבירורים שערכתי, אין באמת בעיה לנהוג לבד במרוקו, יחד עם זאת, מעבר לשעות הארוכות בכבישים, מאד מקפידים כאן על נסיעה במהירות המותרת, שלרוב היא לא גבוהה, וכדאי לדעת שיש שוטרים בלי סוף בדרכים, שלא פעם עוצרים את הרכב ומבקשים לבדוק רשיונות. (הנהג שלנו, אנחנו עוד נלמד בהמשך, יודע להסתדר איתם יופי בעזרת קצת כסף פה ושם).

אנחנו מחליטים לשכור נהג, אני מקבלת המלצה חמה על עבדול, יוצרת איתו קשר ויש ביננו כימיה והבנה כבר מהרגע הראשון. אני מתייעצת איתו לגבי המסלול, המלונות וכל מה שקשור במסע הזה, והוא עוזר בנפש חפצה. וכך, במשך שלושה חודשים לפני היציאה למסע, עבדול ואני בקשר הדוק על כל מה שרק עולה בהקשר של הטיול, אני כבר מאד סקרנית לפגוש אותו ולטייל איתו. עבדול אפילו מגדיל לעשות ומזמין אותנו לארוחה אצל הוריו לאחר שאני אומרת לו באחת מהשיחות שלנו שאנחנו מעוניינים לאכול אצל משפחות מקומיות.

שבועיים לפני הטיול אני מקבלת ווטסאפ ממנו שלצערו יש לו פגישה חשובה בקונסוליה הישראלית שנקבעה במפתיע בדיוק באמצע הטיול שלנו והוא לא יוכל לטייל איתנו, ולכן מצוות אלי את אחיו עזיז שגם הוא נהג מצויין, והוא ממש מתנצל על כך. אני כמובן מאד מאוכזבת. עוד שבועיים הטיול וכבר אין לי זמן להתחיל לחפש מדריך מומלץ אחר, אני לא מכירה את עזיז האח ולא נותר לי אלא לקוות שהוא יהיה נחמד כמו אחיו. עבדול מאד מתנצל ומודה לי על כך שאני מבינה, אנחנו מקווים להיפגש במרוקו באחד מימי הטיול שלנו.

ההחלטה שלנו לקחת נהג, מתגלה עבורנו כמצויינת.

שעות ארוכות בכבישים, ויש לומר שהנוף הוא לא משהו מעניין במיוחד במרוקו מלבד אולי ביום אחד או שניים של נסיעה בהרי האטלס בין כפרי הברברים (הקסם הוא יותר בערים עצמן) מה שמאפשר לנו מדי פעם לעצום קצת עינים, לנהל שיחות חשובות ביותר ביננו בלי להתעסק בניווט או בתהיות אם אנחנו על הכביש הנכון, ובתשומת לב מלאה לכל השאר. יש לציין גם שאת הטיול שלנו לגיאורגיה גם עשינו עם נהג צמוד מקסים, שפשוט עשה לנו את הטיול, והיתה לנו חוויה טובה איתו.

כמובן שיש גם חסרונות לנהג צמוד, לא רבים, אבל אציין כאן גם את זה למי שמתלבט – מאחר ושעות הנסיעה מאד ארוכות, הנהג לא יכול להיות זמין עבורנו 24/7 והוא צריך גם שעות המנוחה שלו. בגדול, בשעות אח"הצ כאשר מגיעים ליעד באותו היום, הנהג פורש לחדרו ואלא אם כן יש לכם בקשה מיוחדת, שייקח אתכם למקום מסויים, זה השלב בו נפרדים ממנו עד הבוקר הבא. כך קרה למשל שבפס, ביקשתי ממנו שייקח אותנו לחנויות ייחודיות של קרמיקות מחוץ לעיר, או במרקש ביקשתי שייקח אותנו לשוק של המקומיים והוא זרם איתנו, ואילו בווארזאזאת, אם הייתי עם רכב משלי ולא תלויה בו, הייתי מסתובבת עוד שעה שעתיים לחרוש את סמטאות העיר וסתם להסתובב בה, ורק אז נוסעת למלון שנמצא מחוץ לעיר. לא שוטטנו בעיר עצמה מאחר והנהג שלנו טען שאין ממש מה לראות בה וזה גם כך כבר סוף היום והסיע אותנו למלון שנמצא מחוץ לעיר.

סיורים לתיירים – מלכתחילה ביקשנו מהנהג שלנו לא לקחת אותנו למפעלים ומקומות שמיועדים לתיירים בלבד, ששם מנסים רק למכור לנו כל מיני.. הוא בהחלט הבין את זה, וחוץ מאשר לקחת אותנו לבית ייצור לקרמיקה ולבית ייצור לשמן ארגן, שאותם כן רצינו לראות הוא חסך לנו את כל השאר. מבחינת מסעדות – מראש הודענו לו שאנחנו לא רוצים לאכול במסעדות של תיירים. במקרים מסויימים עזיז התעקש לקחת אותנו למסעדות דרכים מסויימות שבהן הוא טען שיש תחלופה גדולה של אוכל, האוכל שם טרי ונקי יותר והוא יכול לערוב לכך. הוא אינו רוצה לעצור לנו בכל מיני מקומות לא ברורים שבהם הוא לא יודע להעיד על טיב האוכל ועל נקיונו. בגדול, איפה שיכולנו, העדפנו תמיד לאכול את האוכל של המקומיים. את האוכל הכי טעים שאכלנו, מצאנו בהחלט בשווקים ובדוכנים של המקומיים וממש לא במסעדות הדרכים אליהן הגענו בנסיעות הארוכות.

מבחינת המסלול – היו לנו 11 ימים בלבד לטובת הטיול הזה והתלבטתי אם לנסוע מפס למרזוגה וארפוד במדבר סהרה – נסיעה של 8-9 שעות, או לחתוך בחזרה לאזור מרקש ומשם להמשיך לאסווירה – ולראות גם אותה. בחרתי באסווירה מתוך ידיעה שעיר מעניינת עושה לי את זה יותר מאשר מדבר וגמלים ויחד עם זאת, אני מבינה שהסהרה זה משהו מיוחד, זה לא המדבר שאנחנו רגילים לראות בישראל, ולכן בפעם הבאה שאסע, בהחלט אשלב נסיעה למדבר. אסווירה, אגב, התגלתה כמקום מקסים במיוחד, ואני כל כך שמחה שלא ויתרתי עליה.

אז המסלול שלנו היה כזה:

יום 1- טיסה לקזבלנקה, נסיעה לרבאט ולינה בשפשוואן

יום 2 – שפשוואן ונסיעה לאקשור ולגשר אלוהים לינה בשפשוואן

יום 3 – נסיעה לפס לינה בפס

יום 4- סיור מודרך בפס ולינה בפס

יום 5 – נסיעה לבילווידאן, לינה בבילווידאן (בחצי הדרך לווארזאזאת)

יום 6- נסיעה לווארזאזאת, איית בן חדו, לינה באיית בן חדו

יום 7- נסיעה למרקש, לינה במרקש

יום 8 – נסיעה לאסווירה, לינה באסווירה

יום 9- יום שלם באסווירה, חזרה בערב למרקש, לינה במרקש

יום 10 – מרקש

יום 11 – מרקש וטיסה הביתה

המטרה היתה לא להרגיש שאנחנו במרתון ולהנות מהמקומות אליהם הגענו בנחת ובלי לחץ.

בהסתכלות לאחור, אם הייתי משנה משהו זה את יום מספר 5. כטיילנים ותיקים, היום הזה היה יחסית משעמם ומיותר, ועשינו אותו רק כדי לחצות לשני חלקים את הדרך הארוכה לווארזאזאת.  החצי השני של הנסיעה לווארזאזת היה מקסים במיוחד אבל ווארזאזאת עצמה היתה די משעממת. כשהגענו אליה, הנהג שלנו כאמור אמר שאין באמת מה לראות בעיר הזאת חוץ מאשר את הקסבה (לאולפני הסרטים לא רצינו להיכנס כי הנהג אמר לנו שזה נורא מתועש ולתיירים בלבד), כך שיצא שעשינו נסיעות ארוכות ומשעממות מאד רק כדי להגיע לעיר לא ממש מעניינת וכדי לראות את איית בן חדו שהיה נחמד, לא יותר מזה.

מה עוד כדאי לדעת לפני שנוסעים – הנהג יודע להדריך ולתת כיוון בדרכים ובמקומות השונים, יחד עם זאת, אם רוצים לעשות סיור מודרך בערים מסויימות, יש צורך לקחת מדריך מקומי מוסמך, שעפ"י השלטונות, רק הוא מוסמך להדריך בתוך העיר.

אנחנו לקחנו שני סיורים עם מדריך מקומי – האחד בפס- שהיה מצויין ושבאמת לא יכולנו להסתובב במדינה (העיר העתיקה) בלעדיו. הסיור השני במרקש היה די מיותר, ובהחלט יכולנו לתייר לבד, כמו שאנחנו עושים בכל עיר אחרת בעולם שאנחנו מגיעים אליה.

אז הנה סיפור הטיול שלנו:

יום 1

אנחנו נוחתים בקזבלנקה, עזיז הנהג מחכה לנו בשדה התעופה, מקבל אותנו במאור פנים ולוקח אותנו קודם כל לאכול צהרים ולהחליף כסף. אל השולחן שלנו מוגשים קוסקוס וטאג'ין לא רעים בכלל, אנחנו מסתכלים על המחירים – כל מנה 9 דולר, בהמשך נלמד שאפשר לאכול במרוקו הרבה יותר בזול, וגם יותר טעים.

אנחנו מסיימים לאכול וממשיכים לנסוע אל המסגד הגדול של המלך חסן השני. המסגד הכי מפואר שיש.

כמה הוד והדר, כמה מושקע ומפואר המבנה הזה. אנחנו מצטרפים לסיור מודרך בתוך המסגד ולומדים על מנהגי המתפללים. הרחצה לפני התפילה שמתרחשת למטה במרחצאות המפוארות נעשית בתשומת לב. כל אחד מהאיברים מקבל את מלוא תשומת הלב ויש דרך מאד מסויימת לבצע את הרחצה הזאת כדי להיות כשרים מספיק לטובת התפילה.

כמו אצלנו, גם כאן יש עזרת נשים שנמצאת למעלה, מעל הגברים ואפילו סידרו לנשים כאן מדרגות נעות לטובת העליה למעלה.

המסגד יושב ממש על שפת הים, המרחבים סביבו עצומים כיאה למבנה כל כך מפואר – לתפארת מדינת מרוקו.

אנחנו ממשיכים בנסיעתנו אל רבאט הבירה, העיר בה גר המלך בארמונו, מרחק של שעה ועשרים מקזבלנקה. הנהג שלנו לא רוצה שנפספס את הקסבה של רבאט ואת קברו של המלך הקודם ולמרות שיש לפנינו עוד 5 שעות נסיעה עד לשפשוואן, אנחנו עוצרים ברבאט לראות עד כמה היא יפה ונקיה.

הקסבה ברבאט קטנה אבל מאד יפה. קירות לבנים וצחים, דלתות יפהפיות, חנויות שנראות כאילו מישהו צייר אותן, ותצפית על הטיילת של רבאט מהמבצר בקצה הקסבה. כמה יפה כאן.

אנחנו ממשיכים לכיוון "מגדל חסן".

"לה טור חסן" הוא האתר המפורסם ביותר בעיר ראבאט. מדובר במסגד (עם צריח) אשר נבנה במאה ה-12 ומתנשא לגובה של 44 מטרים.  בתכנון המקורי, גובהו של הצריח היה צריך להיות 60 מ' ולהפוך אותו למסגד הגבוה ביותר בעולם המוסלמי, אך בנייתו הופסקה באמצע, כמספר שנים לאחר פטירתו של הסולטן יעקוב אל מאנסור אשר החל בהקמתו. מגדל חסן עשוי מאבן חול אדומה, מה שהופך אותו למרכזי ובולט בנוף ולכן הוא גם נחשב לאחד מסימני ההיכר של העיר רבאט.

המאוזוליאום של המלך מוחמד החמישי ממוקם בקצה של הרחבה בה נמצא מגדל חסן.

במבנה זה נטמנו לאחר מותם מלכי מרוקו מוחמד החמישי וחסן השני. הכניסה אל המבנה המעוטר והמפואר היא בחינם, אך כדאי להגיע בלבוש צנוע.

מוחמד החמישי היה ידוע ביחסו הטוב כלפי הקהילה היהודית במרוקו ולאורך השנים הוא דאג לזכויותיהם ואף שמר עליהם מהנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. את הסיפור הזה שמענו כמעט מכל מרוקאי שנפגשנו איתו. בהמשך נלמד גם שהמלך דאג שתמיד הרובע היהודי ("המלח") יהיה ליד הארמון, גם כי הם נחשבו חכמים בעיניו ויועצים ובעלי מלאכה טובים, וגם כי ככה לימד את עמו, שהיהודים הם חלק מהעם ויש להתייחס אליהם בכבוד כמו לכל אדם אחר.

עזיז מפציר בנו להיכנס אל הרכב ולהמשיך בנסיעה שכן הדרך שלנו עוד ארוכה, ואני מסמנת לי את רבאט כעיר נקייה ויפה ששווה לחזור אליה.

הדרך לשפשוואן ארוכה ודי משעממת. מישור יבש שעם הזמן הופך לדרך הררית נחמדה.

ב- 22:00 אנחנו מגיעים לעיר הכחולה של מרוקו, למלון שלנו. עזיז הנהג קובע איתנו למחרת לאסוף אותנו לאחר ארוחת צהרים לנסיעה לנחל באקשור, בסביבות העיר.

אנחנו מניחים את הדברים בחדר ויוצאים לכיכר המרכזית של העיירה הזאת, לאכול ארוחת ערב. יש כמה מסעדות שנראות נפלא – מעוצבות ובסגנון המרוקאי היפה, אנחנו בוחרים אחת ומתיישבים לאכול. כאן אנחנו מתחילים ללמוד עד כמה המרוקאים אוהבים חתולים. החתולים בכל מקום בהמוניהם – בכיכרות ברחובות, במסעדות… וחוץ מאיתנו שדי נרתעים מחתולים במסעדות, מסתבר שכולם כאן מבסוטים מהם מאד, קוראים להם וחולקים איתם את האוכל.

ניצן מזמין טאג'ין עוף בלימון שמגיע עם צ'יפס. העוף יבש וחרוך והצ'יפס יבש גם כן.
אני לעומת זאת רואה בתפריט סלט טונה ואבוקדו מחליטה שזה יותר מתאים לי מאשר ארוחה כבדה. מה שמגיע אל השולחן מתגלה כבלתי אכיל ממש. כדור פירה חסר טעם וריח שבתוכו אורז מעופש, מסביבו חתיכת אבוקדו שחורה ורכה מדי, ביצה קשה ושתי כפיות טונה בלתי אכילה. ניסיתי לטעום ולא ככ הצלחתי לבלוע, החלטתי לוותר על ארוחת הערב, בתקווה שמחר נמצא אוכל טעים יותר.

המלון שלנו בשפשוואן נחמד מאד, עם המיקום הכי טוב שיכול להיות

מלון VANCII

יום 2

ניצן ואני מתעוררים מוקדם בבוקר. כשאנחנו עולים לגג המלון לאכול את ארוחת הבוקר, זה הנוף שנגלה לעיננו:

אוכלים ארוחת בוקר יוצאים לתור את העיר, חורשים את הסמטאות הכחולות והיפות, אבל הכל עדיין סגור.

אנחנו יורדים במעלה ההר גם אל החלקים המרוחקים יותר של העיר, נהנים מאויר ההרים וסיבוב הבוקר שלנו ומגיעים שוב אל הכיכר המרכזית ולסמטאות, כדי לראות אותן שוב, כשכל החנויות כבר פתוחות.

בסביבות 11, כשכבר עברנו לפחות פעמיים את כל הסמטאות היפות וצילמנו 1000 תמונות, אנחנו כותבים לעזיז שאנחנו רוצים להקדים את הנסיעה לאקשור כי מיצינו את מרכז העיר. עד שעזיז מתארגן, אני מקבלת ווטסאפ מעבדול היקר, אח של עזיז, שנמצא כאן בדיוק היום עם זוג ישראלים נוסף שלנים גם הם באותו המלון שלנו, ומבקש שניפגש, אחרי הרומן הארוך שאנחנו מנהלים כבר 3 חודשים טרם הנסיעה.

אנחנו נפגשים איתו, מתחבקים כאילו אנחנו מכירים מאז ומעולם ועבדול מפנק אותנו במתנות אישיות שקנה לנו – אחת לי ואחת לניצן. הוא מתנצל שוב ושוב, וככל שהשיחה איתו נמשכת ונמשכת, אני מבינה כמה שממש חבל לי שהוא לא מטייל איתנו את כל הטיול הזה.

בלובי המלון עבדול עורך לנו היכרות עם הזוג השני שהוא מטייל איתו, אנחנו ישר מתחברים אליהם, מסתבר שגם הם נוסעים עכשיו לאקשור, ואנחנו כבר מבינים שאת היום הזה אנחנו הולכים לבלות ביחד.

עזיז הנהג שלנו מגיע, אנחנו יוצאים לדרך, וגם עבדול והזוג השני יוצאים לאותה הדרך. באקשור אנחנו מגלים חלקת אלוהים יפהפיה.

נחל עם מים שצלילותם משגעת אותי זורם בנחת, ולאורך כל הנחל יש מקומות ישיבה, סוג של בתי קפה ומזללות למי שרוצה לאכול שיפודים וכאלה..

המים צלולים, המסלול יפהפה ואנחנו מתקדמים לאורך הנחל עד לנקודה האחרונה.

מסתבר שלניצן ואיציק (שרק הכרנו עכשיו) יש מכרים משותפים, איזה עולם קטן. אנחנו יושבים ליד המים, טובלים רגליים, ועבדול בא לשבת לידי. חומד של בחור, מלא חלומות ואהבה לישראל, הפגישה שלו בקונסוליה ברבאט, שבגללה הוא לא מטייל איתנו, היא כדי לנסות להוציא ויזה לישראל, להגשים חלום ולהגיע אלינו.

המסלול בנחל מגיע עד לנקודה שבה רואים את "הגשר של אלוהים" – גשר מעל הערוץ, שנוצר באופן טבעי

בדרך חזרה לרכב, ליד החניה, אנחנו יושבים ביחד לאכול עם יעל איציק עבדול ועזיז – בשרים על האש (בהמשך נגלה שלא רק כאן אלא כמעט באופן גורף בכל המסעדות בהן מגיעים בשרים על האש לשולחן, מדובר בבשרים מאד יבשים יחסית), טאג'ינים טעימים, קוסקוס וסלט מרוקאי טרי טרי שמוגש עם לחם טרי.. תענוג.

מתחילים לחזור למלון, מתכננים על מנוחה במזגן ולאחר מכן אנחנו קובעים עם יעל ואיציק לבלות ביחד בערב. איזה כיף להכיר ככה חברים חדשים.

בערב אנחנו יוצאים אל הכיכר המרכזית של שפשוואן, אנחנו תופסים מקום טוב באחד מבתי הקפה, בשורה הראשונה, וממש מולנו יש הופעות של נגנים וזמרים.

אנחנו נהנים מהקפה, פחות נהנים מהחתולים שלא מפחדים לעלות על הכסאות ולשבת כמעט עלינו, האוירה בכיכר מקסימה ואנחנו מבלים ערב כייפי, ככה, בלי לזוז יותר מדי. יאללה לישון, מחר נוסעים לפס.

יום 3

לאחר ארוחת בוקר משותפת עם החברים החדשים שלנו, אנחנו יוצאים לדרך – הם כבר בסוף הטיול שלהם, ואנחנו רק בהתחלה, פנינו לפס.

שעות ארוכות של נסיעה מההרים הגבוהים של שפשוואן ועד שמגיעים לעיר. בשלב מסויים בדרך אנחנו קולטים שמתקיים שוק ענק של מקומיים לצד הדרך. אנחנו מבקשים מעזיז להיכנס לשוק – אנחנו רוצים לראות מה יש שם.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו הזרים היחידים, מסתובבים בין מאות הדוכנים של השוק הזה שפשוט יש בו הכל – מכבשים תרנגולות וחמורים ועד כלי בית, פירות וירקות, עופות, פלסטיקים, סלעים לבניה, חומרים נגד זבובים וכמובן מאכלים מקומיים. אני מתה על השווקים האלה.. הנשים לבושות בבגדים המסורתיים, עם הכובעים הצבעוניים,

הגברים קוראים לכולם לקנות אצלם והילדים יושבים לאכול פיתה שבתוכה שמים להם צ'יפס רותח ישר מהשמן. הכל כאן טרי טרי, גם התאנים שקנינו – דלי שלם, כי רק ככה אפשר לקנות כאן – 4 ק"ג ב 15 ש"ח, דבש ניגר מהן, כמה הן טעימות!

עזיז לא מרשה לנו לאכול מהן ישר ככה בלי לשטוף למרות שממש קשה לי לעמוד בפיתוי. הוא מסביר שיעצור לנו בהמשך הדרך במקום בו יש מים נקיים, שם הוא ישטוף לנו אותן ורק אז נוכל לטעום מהן. מה לעשות? מתאפקים 🙂

אנחנו ממשיכים בדרכנו לפס, שיש לה שני מגדלים משני צידיה להגנה – הצפוני והדרומי. אנחנו מגיעים לתצפית מהמגדל הצפוני.

המדינה של פס נראית מלמעלה כמו מבוך מסובך, אין מצב לשוטט שם לבד בלי ללכת לאיבוד.

עזיז מוריד אותנו במקום הכי קרוב לריאד שבו נישן בשני הלילות הקרובים – RIAD SALAM FES.

הריאד נמצא בתוך סמטאות העיר העתיקה ויחד עם זאת הוא ממש בקצה כך שאין בעיה לצאת ממנו החוצה ולהגיע לשער הכחול המפורסם של העיר, שנמצא 5 דקות מהריאד.

ליד השער הכחול יש מסעדות מקומיות ושם מתחיל השוק האינסופי של המדינה. שם גם נמצא המקום שעזיז ממליץ לנו להחליף בו כסף.

אנחנו נכנסים לריאד שלנו – והמראה מהמם – ארמון מפואר ומקושט במיטב המסורת המרוקאית – קישוטים ופסיפסים ועץ מגולף ובריכה יפה במרכזו – כזו שאפשר לטבול בה אם מתחשק. אנחנו מבינים שהערב מתקיימת חתונה בריאד שלנו ומקווים שנצליח לישון כמו שצריך.

החדר שלנו יפהפה ומרווח, ויחד עם זאת הברז לא עבד כמו שצריך, היתה לנו בעיה עם הצנרת ועוד כל מיני דברים קטנים שנתנו תחושה שהמקום לא מתוחזק כמו שצריך, על אף שמתיימר להיות הריאד הכי הכי בפס. כל מה שביקשנו סודר וטופל, השירות לעילא ולעילא.

בריאד מקבלים אותנו, כמו בכל שאר המלונות והריאדים בטיול הזה, עם מגש עוגיות ותה עם נענע. קודם כל תשב, תשתה, תנוח מהדרך, ורק אח"כ תיגש לחדר שם כבר מחכות לך המזוודות. מאד מאד נעים.

אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר, עוצרים בשוק ליד דוכן שמכין בשר טחון שנקצץ במקום דקה קודם עם מלא תבלינים ומוכנס לתוך פיתה, עם רוטב חריף וטעים. 15 דירהאם = דולר וחצי. תענוג.

מאחר ומחר יש לנו סיור עם מדריך מקומי בעיר העתיקה, אנחנו לוקחים מונית מהשער הכחול ישר לעיר החדשה.

סיבוב רגלי בשדרה המרכזית ובסביבותיה, מגלה לנו שאין משהו מיוחד לראות שם. במרכז השדרה גינה ועצים לכל אורכה, אבל משני צידיה, הרחוב די עלוב, יש כמה בתי קפה אפלים בהם יושבים רק גברים… ממש לא משהו מעניין. יחד עם זאת, בקצה השדרה יש קניון מערבי לחלוטין עם גלידריות שוות ואפילו מקדונלדס יש שם. אנחנו מחליטים להזמין לנו ארוחת נאגטס – 12 חתיכות, צ'יפס ושתיה, כל זה ב 20 ש"ח והכי כיף שהכל מגיע רותחחחחח וטרי. כזה טרי אכלנו רק לפני שנים במקדונלדס בקייב. ( בלחיצה כאן – סיפור הטיול המקסים שלנו בקייב)

בסוף הערב אנחנו לוקחים מונית חזרה לריאד שלנו, החתונה כאן בשיאה וכבר ברור לנו שלא יהיה לנו לילה שקט, אבל למי אכפת? אנחנו בחופש 🙂

יום 4

ארוחות הבוקר במרוקו מאד עשירות, בעיקר בפחמימות ומתוקים. גבינה זה מצרך נדיר אבל לעומת זאת, ריבות, דבש, שוקולד, בלינצ'סים, לחוח, מסאמן (סוג של בצק דמוי מלוואח, שיש לו עוד הרבה לשאוף כדי להיות טעים כמו מלוואח. אם בא לכם על מלוואח טעים במיוחד המתכון נמצא כאן –  מלאווח) שנים או שלושה סוגי לחמים, ביצים, מיצים, קפה תה, ופירות. מלא אוכל! אנחנו אוכלים בהנאה – אחרינו המבול. כשנחזור לארץ נחזור לדיאטה.

בבוקר בושטה המדריך בא לאסוף אותנו מהריאד לסיור. אנחנו נוסעים למלח – הרובע היהודי לראות את בית הכנסת והסמטאות. כרגיל, המלח נמצא ליד ארמון המלך.

אנחנו מסיירים, מצלמים וחוזרים לעיר העתיקה, לתוך המבוך הגדול שרק בושטה יודע ללכת בו ללא מפה.

לאט לאט נגלות אלינו כל הסמטאות של בעלי המלאכה – רוקעי הנחושת, מעבדי העורות, אורגי המפות והבדים, צבעי החוטים… כולם יושבים בכוך הקטן שלהם ועובדים כמו בימי הביניים.

כשאנחנו מגיעים לאזור העורות אי אפשר להתעלם מהריח. גאוות העיר פס על תוצרת העורות. אנחנו נכנסים לאחת החנויות, מקבלים ענף של נענע כדי שנוכל לשים ליד האף בזמן שאנחנו משקיפים על החצר הענקית שבתוכה יש בורות בורות של צבע ששם מנקים את העורות בעזרת צואה של יונים ואח"כ צובעים את העורות בצבעים השונים.

אני מגיעה לכאן חדורת מטרה למצוא פוף מסויים מעור שאותו אני רוצה לקנות ולהביא הביתה. בושטה לוקח אותנו לכל החנויות של העור ובאף אחת מהן אני לא מוצאת את מה שאני רוצה. ככל שהזמן עובר, אני מבינה שאם אני רוצה לחזור עם פוף הביתה, כדאי שאמצא לי משהו אחר שאני אוהבת, וכך קורה. אני מוצאת לי משהו ממש יפה, בושטה האצילי מציע שהוא יתווכח במקומי על המחיר, אבל כשהוא מתחיל את הויכוח שהמוכרים לגמרי מצפים לו, אני רואה שהוא מאד מאד עדין ומוכן להתפשר על מחיר די גבוה. בשלב הזה, כבוגרת השווקים של סין, תאילנד וויאטנם, אני נכנסת לתמונה ומתחילה להציע הצעות נגדיות ברמת המחירים שאני מוכנה לשלם. כמובן שבסופו של דבר הויכוח מצליח, אני משלמת את הסכום שנראה לי סביר, המוכר מבסוט כי גם הוא הרויח על אף שהורדתי אותו כמעט לשליש מהמחיר הראשון שהוא אמר, ובושטה פשוט בהלם, מפרגן לניצן שזכה באישה ככ אסרטיבית, ושהוא לא האמין שהמוכר ימכור במחיר כזה חחחחח.

אנחנו ממשיכים לביקור במוזיאון העץ לראות עבודות מרהיבות

לאחר מכן ממשיכים בסמטאות ומציצים מבחוץ לקברו של המלך.

בהמשך יש חנות תבלינים ותרופות טבעיות שבושטה ממליץ לנו להיכנס. אנחנו מקבלים הסבר על הפקת שמן הארגן ועל עוד תרופות טבעיות. אנחנו מצטלמים עם כל הצבעים המשגעים האלה וממשיכים הלאה.

בהמשך הסמטאות, אנחנו חוצים את הנחל שעובר בעיר העתיקה ומגיעים למסעדה בלב המדינה, לארוחת צהרים. האוכל מאד מפתיע בטעמו יחסית למרוקו – די טעים וניכר שהכל טרי. כבר מראש הזהרתי את בושטה שאנחנו לא רוצים לאכול במסעדה אלא מעדיפים את הדוכנים של המקומיים בשוק אבל הוא התעקש שמדובר במסעדה טובה. אין לי מושג איך מגיעים אליה, אבל זה השם שלה:

אנחנו חוזרים לריאד שלנו להניח את כל הרכישות שעשינו בשוק, נפרדים מבושטה ומחליטים להמשיך לשוטט במדינה לבד. הסמטאות והשוק נמשכים כמו מסלול אחד ארוך שאין לו התחלה ואין לו סוף. לפנות ערב אנחנו רוצים לחזור לריאד, מפעילים את גוגל שיראה לנו את הדרך ומתחילים לנווט. בשלב מסויים יש לי תחושה שאנחנו לא בכיוון אבל אי אפשר באמת לדעת מה הכיוון מאחר וכל הסמטאות נכנסות אחת בתוך השניה והן ממש לא מסודרות, גם הבטריה של הנייד הולכת ונגמרת ואנחנו מוצאים את עצמנו בסמטאות חשוכות מתלבטים מהו הכיוון. האמת היא שממש לא היינו בלחץ אבל ברגע שבחור צעיר שאל לאן אנחנו צריכים והציע שייקח אותנו לשם, שזה ממש דקה מאיפה שהיינו, זרמנו איתו די בחשדנות אבל מה אכפת לנו? עוד טיול. הבחורצ'יק הזה עשה לנו סיבוב מהסרטים ואז כבר היה לנו ברור שהוא סתם מסובב אותנו בשביל שניתן לו כסף, רק קיווינו שבסופו של הסיבוב הבלתי נגמר, אכן נגיע לריאד שלנו וכך קרה. כשהגענו לריאד הוצאנו כמה מטבעות לתת לו אבל היה לו העוז להגיד שבשביל הדרך הכל כך ארוכה שהוא לקח אותנו, הוא מבקש את הכסף בשטר. לא היה לנו כח להתווכח ורק רצינו כבר להגיע למקלחת, נתנו לו שטר של סכום לא קטן – היחיד שהיה לנו, הוא הודה לנו מאד ואנחנו נשארנו עם הרגשה קצת לא טובה אבל העברנו את זה מהר מאד.

את ארוחת הערב המאוחרת אנחנו אוכלים בריאד – צלחת של סלטים שמוגשים עם לחם ומנה של פסטייה – שזה הספציאליטה המקומי.

מאפה פילו ממולא בעוף ופירות יבשים, מעליו מפזרים אבקת סוכר וקנמון. טעים אבל לא אפשרי לאכול מזה יותר משני ביסים. נורא מתוק.

שבעים ומרוצים אנחנו הולכים לישון .

יום 5

היום הזה הוא יום שמתחיל בנסיעה יפה לעיירה איפראן. העיירה הזאת נקראת בפי המקומיים "שוויץ של מרוקו". את העיירה הקימו הצרפתים כשעוד היו כאן בשלטון. מדובר בעיירה שבחורף מגיעים אליה לעשות סקי, כל הבתים בנויים עם רעפים מאד משופעים שיתאימו לשלג. במקום יש גם מגרשי גולף, הכל ירוק ומטופח, יש בית מלון שנקרא "שאמוני" וגם בית קפה יחסית נורמלי שאפשר לשתות בו משהו.

במרכז העיירה גינה ירוקה גדולה ומטופחת, ובכניסה לעיר אי אפשר שלא לראות את פסל האריה העצוב המפורסם.

האגדה מספרת על ליגיונר צרפתי שתפקידו גרם לו להיעדרויות תכופות, ואשתו היפה התנחמה בזרועות גבר אחר. כמו בבדיחות, בעת שחזר מוקדם מהצפוי מנסיעה מצא את אשתו בזרועות מאהבה ובחמת זעמו רצח אותה. לאחר שהות בכלא, התחרט על הרצח החליט לפסל מהסלע את האריה העצוב, כפרס על היצירה זכה לחנינה.

באיפראן נמצא ארמון הקיץ של מלך מרוקו , בשנת 1986 התארח בביקור היסטורי בארמון שמעון פרס ז”ל.

בסמוך לאיפראן נמצאת שמורת טבע עם ארזי האטלס שם אפשר לראות שני ארזים ענקיים במיוחד ולרגלם מסתובבים המוני קופי מקוק שרק מחכים לתיירים שיתנו להם בוטנים.

אנחנו עושים סיבוב קצר ביער, נהנים מהאויר הנעים וממשיכים הלאה.

הנסיעה בהמשך היא בנוף משעמם ביותר שכל מטרתו להביא אותנו לבילווידאן – שזה בערך חצי הדרך מפס לווארזאזאת.

אנחנו שמים לנו מוסיקה כייפית ברכב, מנשנשים כל מיני דברים שקנינו לנו שיהיו לנו באוטו ומעבירים את השעות עד ההגעה לבית המלון. ואיזה בית מלון! מלון WIDIAN שנמצא באמצע שום מקום בערך, נראה מקסים מבחוץ וגם מבפנים.

המלון די ריק, חוץ מאיתנו יש עוד כמה בודדים, ופקיד הקבלה משדרג אותנו לחדר מול הנוף ומציע לנו לסגור עבורנו ביומן את הקולנוע שנמצא באחת הקומות לאחרי ארוחת הערב, אם אנחנו רוצים לצפות בסרט. החדר בגודל ענק ובלתי נתפס, המיטה – רוחבה לפחות 3 מטר. אמיתי. 4 יכולים לישון בה בנוחות בלי להיתקל אחד בשני, המקלחת מפנקת ובאמת שכיף כאן.

אנחנו יורדים לבריכה קצת, להנות מהשעה היפה לפני ארוחת הערב.

לאחר מכן, מקלחת וירידה למסעדה של המלון שמעוצבת באופן עוצר נשימה.

אנחנו יושבים מול הנוף, לידינו עוד כמה תיירים שנקלעו למקום, האוכל מדהים, השירות מדהים, אנחנו נהנים מאד מאד. אם אתם נקלעים לאזור – אל תפספסו את המלון הזה 🙂

יום 6

לאחר ארוחת הבוקר, אנחנו פוגשים את עזיז הנהג וממשיכים בנסיעה לכיוון ווארזאזאת, ההוליווד של מרוקו.

בדרך אנחנו עוצרים במפלי אוזווד. עזיז טוען שהדרך היום מאד ארוכה, הוא רוצה לחצות איתנו את הרי האטלס בדרך מאד מיוחדת שלא הרבה מכירים, ולכן מציע שניקח את המסלול העליון לצפות על המפלים מלמעלה, ולא נרד למטה למסלול הארוך יותר. אנחנו מקשיבים לו ויוצאים להליכה נינוחה מעל המפלים. בשעות הבוקר עדיין יש קרירות מסויימת וזה ממש כיף.

חוזרים לרכב וממשיכים בנסיעה אל ההרים. הדרך, חלקה סלולה וחלקה ממש לא, מתגלה כדרך מאד יפה. כפרים של ברברים פזורים פה ושם, הרים בצבעים שונים, מדי פעם אנחנו רואים ילדים שחוזרים הביתה מבית הספר עם הילקוטים על כתפיהם.. ולאורך חלק מהדרך, נחל עם מים צלולים זורם לו, והמקומיים מכבסים בו את בגדיהם ושטיחיהם, ולאחר השטיפה מניחים אותם על הסלעים שיתייבשו בשמש.

עוד מהארץ הבאתי חבילת סוכריות על מקל ענקית לחלק לילדים. עזיז עוצר לנו ליד כל קבוצת ילדים ואני מחלקת להם את הסוכריות. איזה אושר בעיניהם, כמה אור בעיניים וחיוכים מאוזן לאוזן.

באיזשהו שלב הילדים שבדרך מבינים שאנחנו מחלקים ממתקים ומתחילה ריצה מטורפת אל הרכב ונסיונות נואשים לזכות בסוכריה, גם אלה שכבר קיבלו מסתירים את מה שקיבלו ומבקשים עוד. בסופו של דבר החבילה נגמרת, אני מצטערת שלא הבאתי איתי עוד סוכריות ואנחנו ממשיכים הלאה לווארזאזאת.

בעיר עצמה אין מה לראות, אומר עזיז. חוץ מהקסבה שמולה הוא עוצר לנו לצילומים, יש את האולפנים של הסרטים, שזה ממש לתיירים וממש ממוסחר וכמו שהוא כבר מכיר אותנו – זה ממש לא בשבילנו.

אנחנו מדלגים על הסטודיו, אוכלים צהרים במסעדה מקומית במחיר מגוחך

בעל המקום מפנק אותנו בצלחת חומוס שבושל ברוטב של רגל, ממש כמו מרק רגל. אני מזהה את הטעם המצויין ועד שאני נזכרת לצלם, הצלחת כמעט וחוסלה. כמה טעים!

המטרה הייום היתה להגיע לאיית בן חדו – הקסבה המפורסמת שליד העיר, אבל מסתבר שדווקא היום מצלמים שם סרט ואנחנו מקווים שמחר בבוקר ניתן יהיה לגשת לאתר.

עזיז לוקח אותנו למלון KSAR IGHNDA שממש צמוד לקסבה איית בן חדו.

המלון שאנחנו ישנים בו נראה מקסים. עוד בתכנונים שעשיתי חודשים קודם לכן, בניתי על המלון הזה שנראה לי באינטרנט כמו ארמון שנלקח מתוך סיפורי אלף לילה ולילה. כשאנחנו מגיעים למלון, מסתבר שהזמנתי חדר עם תאריך לשלושה חודשים קודם בטעות, כלומר להערב אין לנו הזמנה. הבחור בקבלה מרגיע אותי שאין בעיה, ונותן לנו מפתח לחדר פנוי. בדרך לחדר אנחנו עוברים דרך החצר המרכזית עם הבריכה  וזה כל כך יפה!!החדר שאנחנו מקבלים נראה יותר כמו צינוק חשוך. ברור לנו שאנחנו לא מוכנים לישון בחדר הזה ומבקשים מהקבלה להחליף לנו חדר. גם החדר השני נראה ממש מאכזב ושוב אנחנו חוזרים לקבלה, לא מוכנים לישון גם שם. אני שואלת את הבחורצ'יק מה מצב התפוסה במלון, הוא אומר לי שאין בעיה של חדרים, אז נשאלת השאלה למה הוא מציע לנו חדרים די עלובים. בשלב הזה אנחנו מקבלים שלושה מפתחות שונים כדי שנוכל לבחור באיזה אנחנו רוצים לישון, אנחנו מחליטים על אחד החדרים וכבר מבינים שאולי מלבד הסוויטות, כל החדרים כאן ממש קטנים ולא ככ נוחים לשהייה, בנוסף, גם אין מה לעשות באזור. כאן למשל, זה היה די מבאס שאנחנו תלויים בנהג…אם היה לי רכב שכור משלי, הייתי חוזרת לעיר לשוטט בה קצת, למרות שעזיז אמר שאין מה לראות בה. בגדול זה היה סתם יום של נסיעה ארוכה שבסופו לא ראינו יותר מדי.

את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במלון. מנהל המזון והמשקאות של המלון ניגש לשוחח איתנו, מתפתחת שיחה נעימה ואנחנו מבינים ממנו שחוץ מאיתנו יש עוד 7 אורחים במלון בלבד, ולכן המבחר של ארוחת הערב מצומצם ביותר. אנחנו מכניסים משהו לבטן, ופורשים לחדר לראות סרט.

יום 7

לאחר ארוחת הבוקר אנחנו פוגשים את עזיז ונכנסים לקסבת איית בן חדו.

בין סמטאותיה הישנות יש אמנים, מוכרי שטיחים, מוכרים מנורות של אלאדין… אנחנו מטפסים למעלה עד לבנק של הקסבה, ולאחר מכן יורדים בחזרה לרכב.

שמעתי ככ הרבה על הקסבה הזאת ו…. בסדר. זה נחמד, לא יותר מזה.

בהסתכלות לאחור – בתור טיול ראשון במרוקו זה נחמד להגיע ולראות את הקסבה ולהבין איך חיו שם. להגיד לכם שהייתי מגדירה את זה כאתר חובה – ממש לא. יש מקומות במרוקו שמרתקים הרבה יותר מזה. מה שכן יפה לראות, במקום הזה עדיין מסריטים סרטים שהמבנים בקסבה מתאימים לתקופתם. צולמו כאן לא מעט סרטים ידועים.

אנחנו ממשיכים הלאה לביתו של הפשה – עוד סוג של קסבה, אבל כאן נשתמרו החדרים הפנימיים וזה בעצם סוג של מוזיאון קטן. האריחים יפים, החלונות יפים זה נחמד לראות איך גרו כאן אז.

אנחנו ממשיכים לכיוון מרקש.

בדרך אנחנו עוצרים במסעדת דרכים עם נוף יפה, אנחנו כבר למודי נסיון – מזמינים טאג'ין, הפעם עם בשר טחון ברוטב מצוין, ואנחנו לא שוכחים להזמין כמובן את האריסה שמעורבבת עם לימון כבוש ומוסיפה טעם לכל ביס. חתיכת לחם עם אריסה לימונית ובשר מתובל – תענוג, לא צריך יותר כלום ליד.

אחה"צ אנחנו מגיעים למרקש. כבר בכניסה לעיר אני מבינה שמדובר כאן במשהו אחר לחלוטין מכל הערים שביקרנו בהן במהלך הטיול עד כה. עיר גדולה, מסעירה, צבעונית, החומה שמקיפה את המדינה שלה נראית יפה, משופצת ומטופחת מבחוץ.

עזיז לוקח אותנו אל הצומת שהכי קרובה לריאד שלנו הלילה, ושם כבר מחכה לנו הסבל עם העגלה, שלוקח את המזוודות שלנו עד לריאד. כבר בכניסה לסמטה הראשונה אני רואה את החנויות הצבעוניות עם צלחות הקרמיקה המרהיבות ואת חנויות המנורות המשגעות שעשויות נחושת עם חורים בתוכן… כל היופי עוד לפנינו 🙂

בריאד היפהפה שלנו – RIAD ADORE כבר ממתינים לנו עם עוגיות ותה עם נענע. לאחר היכרות חמה, אנחנו מקבלים הסבר מקיף על העיר ועל מה שיש לראות בה, כולל מפה שתעזור לנו למצוא את דרכנו חזרה לריאד כשכבר נתעייף מהשיטוטים. התחושה היא שדואגים לנו כאן שנסתדר, שיהיה לנו נעים, שנדע לחזור לחדר בקלות. כיף, תחושה נהדרת להתחיל איתה את הביקור שלנו בעיר הזאת.

אנחנו כאן אמנם ליום אחד כי מחר בשעות הצהרים אנחנו נוסעים לאסווירה, אבל אחרי אסווירה אנחנו מתעתדים לחזור שוב למרקש, לריאד אחר, כדי להמשיך ולמצות את העיר הזאת, שמהממת את כל החושים.

אני עושה כאן רגע הפסקה מתיאור קורותינו ביום הזה כדי לכתוב כמה מילים על הריאדים במרקש:

כשחיפשתי ריאד במרקש, נתקלתי בשלוש רשימות של 10 הריאדים הכי טובים בעיר. שתים מהן היו באתרים מחו"ל עם מידע על מרוקו והשלישית היתה בבלוג של זוג ישראלים שטיילו במרוקו וערכו רשימת המלצות. ההצלבה של הרשימות הביאה אותי לסמן שני ריאדים שמאד נראו לי. האחד – ריאד אדורה RIAD ADORE האלגנטי שמאד אהבתי את העיצוב שלו, שנמצא בחלק העליון של המדינה, 10 דק הליכה מכיכר ג'מע אל פנה, והשני – ריאד לילות מרקש, או בשמו הצרפתי – LES NUITS DE MARAKECH, (עליו גם קיבלתי המלצה מחסן – נהג של חברה שהיתה במרוקו) שנראה היה שממוקם מאד קרוב לכיכר ג'מע אל פנה המרכזית. לכל אחד מהם היתרונות שלו.

מה עושים? איך מחליטים? מאחר והלינה שלנו במרקש היתה מפוצלת לפעמיים עם נסיעה לאסווירה באמצע, החלטתי לקחת לילה אחד בריאד אדורה, ואת שני הלילות הנוספים, לאחר שנחזור מאסווירה, בריאד השני.

תקשיבו. ריאד אדורה, על אף שחשבתי שהוא ממוקם פחות טוב כי הוא מרוחק יותר מהכיכר המרכזית, התגלה כנפלא מכמה טעמים – האחד – כבר ביציאה ממנו נמצאים בלב הסמטאות עם כל החנויות המשגעות ובתי הקפה השווים (ואחת המסעדות השוות ממש ליד הריאד), כך שזה לא באמת משנה המרחק מהכיכר- הכל מקסים, וההליכה לכיכר המרכזית מקסימה ומהנה, דרך כל הצבעוניות הזו.  השני – החדר שלו הרבה יותר מרווח, נעים, אלגנטי וגדול מהריאד השני, והמקלחת שלו – מהממת! מרווחת, נעימה, כיורים כפולים, האסלה בחדרון נפרד מהמקלחת. בקיצור- בחירה מהממת ביותר ואני גם יודעת להגיד שבדיעבד – הרבה יותר קל להגיע לריאד הזה עם הרכב והמזוודות, מאשר לריאד השני.

לעומת זאת – לריאד השני – לילות מרקש- גם יש את היתרונות שלו – החדר אמנם קטן יותר, המקלחת צפופה יחסית ובחדר שאנחנו היינו, אי אפשר היה לעמוד לצד המיטה, היא ממש היתה כמעט מקיר לקיר, אבל השירות בריאד הזה היה באמת מעל ומעבר – שרות שלא נתקלנו בו בכל מרוקו. את הריאד מנהלים זוג צרפתים שנמצאים כאן כבר 12 שנה והם דאגו לנו, הדריכו על כל מה שחשוב לדעת במרקש, החל ממה שיש לראות ועד לרמה של איך להתווכח בשווקים עם המקומיים. בפעם הראשונה כשיצאנו מהריאד דאגו ללוות אותנו עד לכיכר הגדולה כדי לוודא שאנחנו יודעים את הדרך חזרה בעינים עצומות. כמו כן כל מה שרק שאלנו ורצינו – קיבלנו מענה נעים ומקצועי, באמת שאין לתאר, כך שגם שני הלילות שלנו בריאד הזה עברו עלינו בהנאה מרובה והחדר היותר קטן ממש לא הפריע לנו. כשהגענו לריאד הזה בלילה בחזרה מאסווירה, הם דאגו לשלוח סבל שייקח אותנו ואת המזוודות לריאד, דרך כל ההמון (כי זו היתה שעה שרכבים כבר לא יכולים להיכנס לכיכר והכיכר בשיא הפעילות שלה) ולא נתנו לנו לשלם לסבל- הכל עליהם. גם כשהיינו צריכים לנסוע לשדה התעופה, הם הזמינו לנו רכב שיאסוף אותנו מהכיכר + סבל, הכל מתוקתק עד לאחרון הפרטים… פשוט תענוג השירות שלהם, באמת שאין דברים כאלה, מעבר לכך שהם אנשי שיח והיו לנו איתם שיחות נפלאות וארוכות.

אם הייתי צריכה לבחור ריאד אחד לחזור אליו שוב בפעם הבאה במרקש – מודה שיש לי טיפה נטייה לריאד אדורה כי החדר פשוט פצצה, המקלחת נפלאה והמיקום שלו גם נפלא… אבל את שניהם מאד מאד אהבתי.

ועכשיו חוזרת להמשך תיאור היום שלנו:

אחרי שהתמקמנו בריאד אדורה המהמם, ישר יצאנו לסמטאות, וכבר זיהיתי את המסעדה שתכננתי לאכול בה ערב אחד במרקש. למסעדה הזאת קוראים LA TERRACE DES EPICES והיא מהממת ויפה, ויש צורך להזמין שולחן מראש. מיד נכנסנו פנימה להזמין לנו שולחן, מתברר שלאותו הערב כבר לא נותר מקום, אבל הי, יש לנו עוד שני ערבים במרקש בהמשך, כשנחזור מאסווירה, כך שהזמנו שולחן לעוד שלושה ימים.

אנחנו משוטטים לנו בסמטאות שמושכות אותנו לכיוון הכיכר המרכזית ג'מע אל פנה. אין מצב שלא להגיע לכיכר, כל הדרכים מובילות אליה, וברחבי המדינה יש שלטים בכל מקום שמורים על הכיוון לכיכר. אני מוקסמת ממה שהולך בסמטאות האלה – זה כמו להתהלך בתוך אגדה של אלף לילה ולילה – קרמיקות, עבודות יד, בדים, שטיחים, נעלים, תבלינים….בין לבין גם יש בתי קפה, דוכנים עם אוכל שמכינים המקומיים.. הכל צבעוני, הכל מרהיב, אין מילים.

אנחנו מגיעים לכיכר באיזשהו שלב, החום ממש כבד, ואנחנו מסמנים לנו בית קפה שהוא גם גלידריה. אנחנו נכנסים פנימה, עולים לקומה השניה כמובן, כדי לצפות על הכיכר המרתקת הזאת לפנות ערב, איך היא מתמלאת, איך מקימים בה את הדוכנים, איך נוצרים בה המעגלים של מרקידי הנחשים עם החלילים שלהם, מספרי הסיפורים, רקדניות הבטן, מציירות החינה, התזמורות המקומיות… כל אלה מגיעים לאט לאט ומתנחלים בכיכר לצד דוכני האוכל שמוקמים בה. הכל נראה בלאגן אחד גדול בכיכר הענקית הזאת, אבל האמת היא שהכל מאורגן שם לפרטים: כל אחד יודע את מקומו, יש דוכנים קבועים במיקומים קבועים.. יש המון סדר במה שנראה במבט ראשון כבלאגן גדול.

אנחנו מזמינים לנו שייקים קרים ואני מרגישה את פרפרי ההתרגשות בעודי צופה על הכיכר. כמה רציתי להיות פה. הכיכר הזאת היתה אחד המקומות בעולם שהיה לי ברור שאני חייבת להיות בו והנה אני כאן, מגשימה חלום. כמה אושר.

הערב, אנחנו בוחרים לטעום מהמאכלים שיש לדוכני האוכל בכיכר להציע.

באחד הרחובות שיוצא מהכיכר, אני רואה מישהי מכינה מסאמן – מעיין מלאווח, אבל היא ממלאת אותו בזיתים, ביצה, בשר וכל מיני דברים טובים. אני מיד קונה.. לא יכולה לעמוד בפני בצק שנראה כמו מלאווח (חולה על הדבר הזה, כמו שכבר כתבתי כאן, אני מכינה את המלאווח הכי טעים בעולם, המתכון שלו כאן). אנחנו לוקחים כמה ביסים אבל מתאפקים לא להמשיך כי התכנון הוא לטעום כמה דברים נוספים הערב בכיכר

דוכני האוכל בכיכר הם מעין מסעדות קטנות עם תפריט מקומי די דומה -מבחר גדול של בשרים, נקניקיות ופירות ים שמיועדים למנגל, דגים מטוגנים, בעיקר סרדינים שבאים בזוגות ונקראים מז'וז'ין, וגם מאכל שנקרא טנג'יה, שזה בשר משומר שמבושל לאורך שעות עם לימון כבוש ותבלינים, ואפשר לקנות ממנו במשקל. כל דוכן/ מסעדה כזו מחזיקים כמה בחורים שעומדים עם התפריט בידים ומנסים לשכנע את העוברים ושווים לשבת בדוכן שלהם. אנחנו בוחרים לנו את אחד הדוכנים ומבקשים מנה ממש קטנה של טנג'יה, כי אנחנו רוצים לטעום דברים נוספים בשוק. אנחנו מקבלים צלחת קטנה של התבשיל הזה והוא כל כך טעים…. אנחנו מתיישבים ממש צמוד לבחור שמכין את הצלחות, והוא רואה שטעים לנו וממלא לנו שוב את הצלחת מבלי שנבקש. חמוד כזה 🙂

אח"כ, אנחנו עוברים לדוכן אחר שם הדגים קוראים לנו ואנחנו מזמינים לנו מנה של המז'וז'ין האלה, שמגיעים עם אריסה לימונית, זיתים ולחם.

יאמי. זה כל כך טעים שאני אומרת לניצן – אם זה ככה טעים כאן, מה יהיה מחר באסווירה – עיר הדגים? אנחנו מרגישים שהספיק לנו מאוכל אבל השוטטות בכיכר נמשכת ואנחנו קונים לנו מיץ פירות משגע וקר שנמכר בכל הדוכנים של הפירות שגם להם יש מיקום קבוע בכיכר ומחיר קבוע למיץ (20 דירהאם לכוס גדולה = 2 דולר) איזה כיף כאן!!

בלילה, הכיכר מוארת וזה כל כך יפה לראות את כל המבנים סביבה מוארים..

הכיכר הזו לא הולכת לישון, אבל אנחנו כבר עייפים, ומתחילים לצעוד את 10 הדקות המהנות עד לריאד שלנו. היה לנו ערב מקסים ומרגש 🙂

יום 8

היום בצהרים עזיז אמור לאסוף אותנו כדי לנסוע לאסווירה, שם נבלה את הלילה ואת רוב יום המחר, אז אנחנו מנצלים את שעות הבוקר לשוטטות נוספת בסמטאות הצבעוניות של העיר העתיקה.

אני כבר מתחילה לברר מחירים של כמה דברים שידעתי שאני רוצה לקנות הביתה אבל עדיין לא קונה כי יש גם את השוק באסווירה שחברים אמרו שאפשר למצוא שם חלק מהדברים במחירים עוד יותר טובים וגם כי הבחור המקסים מהריאד סיפר לי על שוק שאליו מגיעים רק המקומיים, והוא נמצא בקצה של מרקש, שם אפשר לקנות קרמיקות במחירים שהמקומיים קונים.

אני מיד מסמסת לעזיז שיאסוף אותנו שעה קודם, כדי שניסע לשוק המקומי. הוא כמובן מגיע ולוקח אותנו לשם – השוק אכן לא תיירותי בכלל, מוכרים שם כל מה שצריך לבית החל מבדים, כלי בית, מיטות ומזרונים, ועד קרמיקות לבישול, גומיות מכל מיני סוגים ושאר פיצ'פקעס שיש אנשים שצריכים אותם. אני מתבייתת על אחת מחנויות הקרמיקה שיש בה מבחר מטורף של צלחות / קערות / קעריות מכל הסוגים המינים והצבעים, וכבר לפי המחיר, אני מבינה שאכן מדובר כאן בעלויות אחרות.

אני קונה לי כמה וכמה כלים ומשם אנחנו יוצאים לדרך אל אסווירה – מרחק של 3 שעות נסיעה.

בדרך אנחנו עוצרים לצהרים במסעדת דרכים איומה שאפילו לא אכתוב כאן מה הזמנו ומה קיבלנו (מזל שיש לנו ברכב נשנושים לנסיעות), ובהמשך אנחנו עוצרים גם במפעל לייצור שמן הארגן המפורסם של מרוקו. ברור היה לנו שלוקחים אותנו לסיור "של תיירים" כדי שנקנה בסופו של דבר, אבל כאן לא היה לי אכפת כ"כ מאחר וחברה סיפרה שיש להם כמה מוצרים ששווה לקנות – שמן שמתאים לנשירת שיער וגם שמן שטוב למסאז' של שרירים כואבים.

אנחנו נכנסים למבנה בו יושבות כמה נשים על הרצפה – חלקן מפצחות את האגוז, חלקן מנקות אותו, חלקן טוחנות אותו באבן ריחיים… הכל בעבודת יד סיזיפית שלא נגמרת. אנחנו לומדים שמדי פעם הנשים עצמן מתחלפות ביניהן מי מפצחת, מי מנקה ומי טוחנת. כל התהליך שהשמן המופק עובר הוא מרתק, כשבסופו של דבר הוא מגיע אל החנות – שם יש מליון מוצרים לבחירה – חלקם למאכל וחלקם לבריאות.

אני ישר לוקחת את שני השמנים שרציתי, ובנוסף, אנחנו לוקחים ממרח שמופק מהאגוז הזה בשילוב עם דבש שנקרא "אמלו" (סוג של נוטלה מקומית) שהוא מאד טעים, ואנחנו ממשיכים עוד חצי שעה של נסיעה להגיע אל העיר.

אסווירה –

כבר בהגעה לעיר אנחנו מרגישים שמזג האויר הוא אחר לגמרי ממה שקורה במרקש. בריזה נעימה וריח של ים באויר.. איזה כיף – פתאום 27 מעלות נראות לנו מאד נעימות לעומת 40 המעלות שהיו לנו במרקש.

אנחנו מגיעים אל הריאד – RIAD CHBANAT

האמת היא שבאסווירה היה קשה למצוא המלצות על ריאדים שווים, אין לי מושג למה. רוב ההמלצות שקיבלתי לא ככ נראו לי חוץ מריאד אחד שנקרא Emotion אבל הם לא ענו לי לכמה וכמה פניות וגם כאשר כבר ענו לעבדול שעזר לי בתכנונים ובטלפונים ואמרו לו שיחזרו אליו – לא חזרו. בסופו של דבר, כשכבר היינו ממש רגע לפני הנסיעה למרוקו, כבר לא נותרו יותר מדי חדרים בעיר לתאריך שלנו ובחיפוש בבוקינג הגעתי לריאד הזה שנותר בו חדר יחיד לתאריך שלנו – "הפנטהאוס", שהיה מרווח ונעים עם תצפית על כל גגות אסווירה ומרפסת צמודה. (שימו לב שברוב הריאדים אין מעלית ומי שגר בקומות העליונות, עושה ספורט לא רע. מה שכן, אם זה ריאד שמגיש את ארוחות הבוקר שלו על הגג, כי תמיד יש גג עם שולחנות וכסאות, אז הסתדרתם עם הקומה העליונה)

אסווירה עיר קטנה ומרוכזת- 5 דקות הליכה מצד אחד לצד השני שלה, השוק בה מקסים במיוחד, כל הבתים בצבע לבן והדלתות והחלונות – בכחול.

לעיר יש חומה שלאורכה יש מסעדות יפהפיות ובתי קפה מיוחדים ויש כמובן גם את הנמל.

אנחנו מבררים בריאד איפה אפשר לאכול את הסרדינים הכי טעימים בעיר ומקבלים תשובה ברורה ביותר על דוכן אחד מסויים בשוק. אחרי שהתמקמנו בחדר אנחנו כמובן יוצאים לגלות את סמטאות העיר ואת יופיה, וכמובן אנחנו דוגמים את דוכן הדגים בשוק שקיבלנו המלצה עליו. כבר כשאנחנו מתקרבים לדוכן הבחור הנחמד שם מפנה לנו את שולחן הפלסטיק הקטן ומנקה אותו, מביא לי שרפרף פלסטיק חצי שבור ואז מביא עוד אחד לניצן, ואנחנו יושבים לנו בכיף, מחכים לדגים שביקשנו.

האמת- הדגים היו פשוט מצויינים. סרדינים טריים טריים מטוגנים, מוגשים כמובן עם לחם, צ'רמלה וזיתים.. מי צריך יותר מזה. אנחנו מתייחסים לזה רק כטעימה, כי בהחלט לא מוותרים על ארוחת הערב באחת המסעדות הטובות של העיר.

כשאנחנו באים לשלם, אני שואלת בצרפתית את ה"שף" כמה עולה. התשובה שאני מקבלת – 7 דירהם. אני אומרת לניצן שיוציא את הכסף וניצן אומר לי – "לא הגיוני, זה בטח 70 ולא שמעת טוב". אני שואלת שוב כדי לוודא, והתשובה בעינה נותרת – 7 דירהם, ששווים 2.5 ש"ח. מדהים. אנחנו משלמים בכיף וממשיכים הלאה עם חיוך גדול. כמה הנאה מהמנה הזאת שאכלנו ובמחיר ככ מצחיק.

אנחנו ממשיכים לשוטט לנו בין הסמטאות היפות ומרגישים שממש נהיה לנו קריר ככל שהשמש שוקעת. אנחנו חוזרים למלון, מתקלחים ורגע לפני שיוצאים החוצה לארוחת הערב, אנחנו לוקחים איתנו את המעילונים הקלים שלנו שתמיד באים איתנו לחו"ל – בעיקר בשביל הקור שבטיסה עצמה. מי היה מאמין שאחרי שהגרנו נהרות של זיעה במרקש, נלבש את המעילונים האלה באסווירה. תענוג.

את ארוחת הערב ברור לנו איפה אנחנו רוצים לאכול. במסגרת השוטטות אחה"צ ראינו שיש כמה מסעדות יפות לאורך החומה. כשאנחנו מגיעים לשם, אחת המסעדות קוראת לנו במיוחד. אנחנו מזהים את הצלחות היפות שעל השולחנות, מאחת החנויות היותר מיוחדות שיש בשוק, שראינו עוד קודם לכן. בכניסה למסעדה יושב זוג ממש ליד החלון ורואה אותנו שוקלים אם להיכנס לזאת או לאחרת, אומר לנו "אל תתלבטו! האוכל כאן מדהים!" וככה אנחנו נכנסים ומתקבלים ע"י זוג צרפתים חייכן שמזמין אותנו פנימה וישר מתפתחת ביננו שיחה בצרפתית. מסתבר שהם כבר 12 שנה באסווירה – הגיעו לטיול , התאהבו והחליטו להישאר, ומאז יש להם את החנות לכלי בית בשוק וגם את המסעדה הזאת שמגישה אוכל שהוא שילוב של מרוקאי וצרפתי.

אנחנו מזמינים לנו מנה ראשונה ועיקרית, מתענגים על הטעמים הכל כך שונים מעוד פעם קוסקוס וטאג'ין, ואז בעל המקום מפציר בנו לקחת גם קינוח שהוא חובה מבחינתו – ברדפודינג. אנחנו כמובן מזמינים ודווקא מהקינוח (הטעים יש לומר) אנחנו פחות מתפעלים, לטעמי הוא היה ספוג מדי בחלב מתוק. הערב הזה היה מענג ביותר ויצאנו מהמסעדה בתחושה נפלאה של מרוקו קצת אחרת, ממש כמו שהיה לנו במסעדה היפהפיה שאכלנו בה בבילווידאן.

מסעדת UMIA

יאללה למיטה. מחר יום חדש 🙂

יום 9

ארוחת הבוקר מחכה לנו בקומת הקרקע של הריאד עם חיוכים חמים וטובים. ייאמר לזכות כל המארחים שאירחו אותנו במרוקו- כולם מסבירי פנים עם חיוך טוב ואנרגיות טובות, קבלת הפנים והאירוח שלהם פשוט נפלאים ומפנקים והם נותנים לנו תחושה ממש של בית. כיף.

היום בתכנית – המשך חיפוש קעריות מסויימות שהיה לי ברור שאני לא חוזרת לארץ בלעדיהן, ארוחת צהרים בנמל – גם כדי לראות את הנמל וגם כדי להנות מעוד ארוחה של דגים טריים ולבסוף – רביצה באחד מבתי הקפה היפים שיש כאן עד למועד שעזיז יאסוף אותנו בחזרה למרקש, לארוחה ביתית אצל אמא שלו.

את הקעריות המיוחדות סוף סוף מצאתי, בחנות האחרונה שנכנסתי אליה. אני חושבת שאין חנות אחת שלא זכתה לביקור ממני בעיר הזאת בחיפוש אחר הקעריות. כמובן שתוך כדי נהננו גם מהיופי של המקום, משדרת התותחים, מהים ומהאויר הטוב אבל באמת ששימח אותי למצוא את הקעריות המדוברות שראיתי אצל חברה שחזרה ממרוקו חודש קודם והן היו פשוט מרהיבות.

אין מי שמגיע לאסווירה ולא מתרשם משדרת התותחים. השדרה נקראת "הסקאלה". רק פעם אחת בהיסטוריה ירו התותחים הללו וגם עליה המרוקאים מצטערים. בשנת 1844 דרשו הצרפתים ממרוקו להסגיר לידיהם את עבד אל קאדר, מנהיג המרד נגד הצרפתים באלג'יריה. הסולטן המרוקאי, מולאי עבד רחמן סרב. בתגובה שלחו הצרפתים צי בפיקודו של האדמירל הנסיך מז'ואנוויל. הצי הפגיז את אסווירה ששמה היה אז "מוגדור", ובתאריכים 15-17 לאוגוסט 1844 תותחי הסקאלה השיבו אש. בסופו של דבר ידם של הצרפתים הייתה על העליונה והם כבשו את מוגדור. בספטמבר 1844 הסכימו המרוקאים ב"הסכם טנג'יר" לעצור את עבד אל קאדר ולמנוע ממורדים לעבור לאלג'יריה משטחם. הצרפתים נטשו את מוגדור וחזרו אליה רק אחרי כיבוש דרום מרוקו, בשנת 1912.

הנמל –

אסווירה ידועה בנמל שלה עם הסירות הכחולות. כרגע מתבצעות בנמל עבודות לשיקום ולשיפוץ, אבל עדיין אפשר להנות ממראה הגשר עם הקשתות והסירות הכחולות – שהוא סימן ההיכר של העיר. ממש ליד הסירות הכחולות קופצים להם ילדים מהגובה אל המים. הם כל כך נהנים שתענוג להסתכל עליהם 🙂

אנחנו מפלסים את דרכנו אל קצה הנמל בתוך כל העבודות שמתבצעות שם עכשיו, עד שאנחנו מגיעים למזח עליו עומדים הדייגים ומציעים את מרכולתם. ממש ממש בקצה של המזח עומדים שני בחורים עם מנגל גדול מאד ומחכים שנגיע אליהם עם הדגים שבחרנו.

אנחנו מסתובבים בין כל הדייגים, ברור לגמרי שכל הדגים שלהם שחו עד לא מזמן בים. טריות זה שם המשחק כאן. אנחנו בוחרים לנו שני דגים יפהפיים וגדולים, משלמים כמה גרושים לדייג, והוא מיד מעביר אותם לבחור שלידו – שתפקידו לנקות את מה שבחרנו. אנחנו משלמים לדייג 50 דירהאם , שזה בערך 5 דולר, ולמנקה הדגים אנחנו משלמים 5 דירהאם, שזה חצי דולר.

כשהדגים נקיים אנחנו הולכים ישר אל המנגליסטים שמכניסים את הדגים לרשתות גריל, ממליחים אותם במלח גס ומניחים אותם על המנגל.

בינתים, אנחנו תופסים לנו שולחן בצל, ממתינים בכיף לדגים ונהנים מכל ההתרחשות הזאת על המזח.

כשהדגים מוכנים החבר'ה האלה מעבירים אותם לשולחן שלנו, ואז גם מגיע ה"מלצר" מהבוטק'ה הסמוך ששואל מה אנחנו רוצים עם הדגים. אנחנו כמובן לוקחים סלט מרוקאי של עגבניות ובצל, צ'רמלה מעלפת עם לימון כבוש, לחם כמובן וזיתים. כל מה שהגיע לשולחן מעבר לדגים עלה לנו 4 דולר, כך שבעצם כל הארוחה המשגעת והטעימה וה"אחרת" הזאת עלתה לנו משהו כמו 10 דולר. כמה נהננו – אין לתאר 🙂

אגב, התבוננות על השולחנות מסביבנו הראתה שאנחנו היינו די צנועים בהזמנה שלנו. אנשים שם מילאו שולחנות בכמויות עצומות של דגים ופירות ים, ופשוט ישבו ופיצחו אותם לאט ובכיף. זו באמת היתה חוויה כייפית שלא נשכח לעוד הרבה זמן 🙂

מהנמל אנחנו חוזרים למרכז העיר, הכיכר בגדולה של אסווירה נמצאת ממש ביציאה מהנמל, וממנה נכנסים לסמטאות העיר

אנחנו נקלעים לחנות שטיחים שמסתבר שיש בה שטיחים בגודל הלא שגרתי שאנחנו מחפשים. הם פותחים לנו את כל הדוגמאות, כולם ככ יפים שקשה לבחור, ולבסוף, אחרי שאנחנו מוודאים שהשטיח מתקפל לרמה כזאת שהוא נכנס למזוודה ושהמשקל שלו סביר – אנחנו מחליטים לקנות אותו במחיר מצחיק ממש.

השטיח נשלח אחר כבוד לריאד שלנו ואנחנו ממשיכים אל עבר אחד מבתי הקפה שממש צמודים לחומה. לרגלי החומה, קערות עם מים לחתולים שכל כך אהובים כאן ואפילו הכינו לכבודם שלטים מקסימים טבועים בקירות

אתמול בערב, בדרך למסעדה שאכלנו בה, התפתחה שיחה מקסימה ביננו לבין הבעלים של אחד מבתי הקפה והוא הזמין אותנו אליו. מאחר והיינו בדרך למסעדה, החלטנו להגיע אליו היום ולא הצטערנו. אנחנו עולים למעלה לשבת על הגג, וכל קומה בדרך לגג נראית לי יותר יפה מהקודמת. אני מתה על הצבעוניות הזאת, על העיצוב הזה… כמה יופי.

מסתבר שחוץ מבית קפה על הגג, יש כאן בית הארחה עם חדרים ססגוניים ויפים במיוחד

אנחנו מגיעים לגג ומזמינים לנו קפה קר, נהנים מהבריזה שמגיעה מהים ונראה כאילו אנחנו נמצאים על קו הנחיתה של כל השחפים שעוברים ממש צמוד אלינו. זאת השעה האחרונה שלנו באסווירה, וברור לנו שאם נחזור שוב למרוקו, נגיע לכאן שוב.

SALUT MAROC זה שם המקום, שווה להיכנס לאינסטגרם שלהם לשטוף את העיניים

עזיז אוסף אותנו בדיוק בזמן. בדרך חזרה למרקש הוא כבר מספר שאמא שלו הכינה עבורנו קוסקוס מיוחד. אני ממש מקווה שנוכל לפגוש את עבדול אצל ההורים, לצערנו הוא עסוק ואינו יכול להגיע.

אנחנו מתקבלים בחום ובחיבוקים אצל הוריהם של עזיז. אבא שלו מדבר צרפתית אז אני יכולה לפטפט איתו חופשי, ואמא שלו ואני מתקשרות בסימני ידיים.

אל השולחן מוגשים מיני מתיקה – עוגיות, סוכריות ושאר מתוקים מקומיים, מוגש לנו גם מלון מתוק שכבר למדנו במהלך הטיול הזה שלמלונים ולאבטיחים כאן יש טעם גן עדן.

לאחר המתוקים אמא של עזיז מגיעה אל החדר עם מגש ענק עליו ערימת קוסקוס מקושטת בבשר וירקות, ובצד – רוטב נוסף לקוסקוס- למי שרוצה.

אנחנו מבינים שכאן אוכלים את הקוסקוס כולם ישר מתוך המגש המרכזי, כל אחד עם הכף שלו. אני לא יודעת מה היא בדיוק שמה בתבשיל הבשר הזה אבל זה היה ממש טעים.

לאחר הארוחה אמא של עזיז ואני משוויצות במשפחות שלנו – היא מראה לי תמונות של ילדיה ונכדיה היפים, ואני מראה לה תמונות של ילדי, של הורי ואחיי, ואפילו של סבתא שלי. היא יושבת צמודה אלי, משלבת את ידיה בידיי ומלטפת את פניי. כמה חום ואהבה ממישהי שעד לפני שעה ומשהו לא הכרתי בכלל. מאחר ואנחנו כבר ממהרים להגיע לריאד (כי קבענו שעת הגעה והריאד דואג לנו לסבל שיוביל אותנו ואת המזוודות לאורך כל הכיכר הגדולה, ג'מע אל פנה, שעכשיו זו שעת השיא שם מבחינת פעילות) אנחנו נפרדים בחיבוקים חמים ואני מקבלת הבטחה שבפעם הבאה שנבוא, היא תכין לנו פיצה מיוחדת של הברברים שהיא אלופה בלהכין. אז הנה, כבר יש לנו סיבה לחזור 🙂

אנחנו נפרדים בחיבוקים מעזיז שליווה אותנו בתשעת הימים האחרונים, בחיי שכבר התרגלנו לנוכחותו, לבדיחות ולוייבים הטובים שלו, אבל ביומיים הבאים בעיר, אין לנו צורך יותר בשירותיו. עזיז סגר לנו למחר בבוקר סיור מודרך במרקש, הוא נותן לנו את פרטי המדריך ואנחנו נפרדים לשלום.

בקצה הכיכר מחכה לנו הסבל שהריאד שלח. אנחנו כבר יודעים מה זה אומר לחצות את הכיכר הזאת עם עגלה ומזוודות ואנחנו ממש לא מתרגשים. הסבל מוביל אותנו אל הריאד בנחישות ואנחנו מתקבלים במאור פנים בריאד היפהפה. בעל הריאד לא נותן לי לשלם לסבל, זה חלק מהשירות שלו. כבר ברגע הראשון אנחנו מרגישים שיש מי שדואג לנו, אפילו מעבר למה שאנחנו צריכים – כל פרט, כל מידע, כל סימני הדרך להתמצאות בעיר העתיקה, איך להתווכח בשוק, איך להתנהג עם נהגי המוניות, ממה להיזהר, מה יש לראות בכל מקום ומה אסור לפספס. אין פרט שנשכח.

החדר שלנו נעים וממוזג, השעה כבר מאד מאוחרת, אנחנו מתקלחים ונכנסים למיטה. מחר יום חדש.

RIAD LES NUITS DE MARAKESH

יום 10

בתשע בבוקר המדריך שעזיז סגר לנו לסיור כבר מחכה לנו בריאד. אנחנו יוצאים לסיור של 3 שעות שעובר דרך ארמון באהיה, הרובע היהודי ("המלח") וסמטאות העיר העתיקה – אצל כל בעלי המקצוע שעובדים שם.

ארמון באהיה

ארמון באהיה, כלומר 'זוהר' בערבית, הוא אולי אחד האתרים ההיסטוריים השמורים והמעניינים ביותר ביותר במרקש. ארמון באהיה, שנבנה בין השנים 1866 ל-1867 על ידי סי מוסא, שוכן על פני שני דונם באמצע המדינה של מרקש וכולל 150 חדרים, כולל אזור הרמון לפילגשות.  הרזידנט הכללי גר שם בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, וכיום הארמון הוא מוזיאון היסטורי שפתוח לציבור.

ארמון באהיה נבנה במקור לשימושו האישי של סי מוסה, הווזיר הגדול של הסולטן, שהתחיל כעבד אבל טיפס בסולם הדרגות. כל אחד מהחדרים מעוצב בסגנון מרוקאי מהודר באמת – טיח מגולף וארז לקישוט כל אחד מהחדרים. הארמון קרוי ע"ש אשתו הראשונה והאהובה באהיה.

בארמון יש חדרי מועצה עם קמינים מרשימים, ריצוף ועבודות ארזים מצוירות, ריאד גדול מוקף בעצי הדר, ובית משפט שנבנה בתקופת שלטונו של סי מוסה. הארמון היה גם מקום מגוריהם של בו אחמד, ארבע נשותיו וכמה פילגשים. הביקור כולל גם סיור בגנים בסגנון מסורתי המלאים בעצי תפוז ומזרקות מתיזות עם חדרי מגורים ודירות, אפשר לראות שם את המרחצאות של הנשים וכמובן את חדרה של באהיה עצמה.. קמינים ורצפות עם אריחים יפים וחלונות ויטראז' צבעוניים יוצרים דוגמאות צבעוניות בשמש אחר הצהריים, ועץ ארז מצויר ומגולף להפליא הם רק חלק מהמאפיינים המעניינים בדירתה.

אנחנו ממשיכים משם ל"מלח" הצמוד ולסמטאות. כיום כבר כמעט שלא חיים שם יהודים כמו פעם, אבל עדיין בית הכנסת פעיל ושמור, הרחובות נותרו עם שמותיהם היהודים, ויש כבוד גדול מאד לקהילה הקטנה כאן.

אנחנו למדים שכמו בפס, גם כאן המלך רצה את היהודים ליד הארמון. הם היו היועצים שלו, בעלי המלאכות העדינות שהוא רצה לידו, כך גם הוא שידר לשאר התושבים שהיהודים הם אוכלוסיה חשובה בארצו ולכן אף פעם לא היו כאן תקריות אנטישמיות של שנאה בין המוסלמים ליהודים אלא חיים בצוותא, כשהדת היא בכלל לא אישיו. נפלא.

הסמטאות של ה'מלח' מובילות אותנו לכיכר המרכזית של הרובע הזה

מהכיכר של "המלח" אנחנו חוזרים אל המדינה, דרך כיכר ג'מע אל פנה. אנחנו נכנסים אל הסמטאות הנחבאות בהן יושבים כל בעלי המלאכה – הרוקעים בנחושת, הנפחים, אמני הברזל והעורות וכו.. זה מרגיש לנו קצת כמו לחזור על עצמנו בפעם המאה אחרי השוק בפס והשוטטות שלנו במרקש לפני יומיים ולכן אנחנו מחליטים שכאן צריך לסיים את הסיור ואין צורך למשוך עוד כמעט שעה עם המדריך.  האמת היא שאני כבר מרגישה "מומחית" לעיר העתיקה של מרקש. שלא כמו בפס, כאן אין בעיה לדעת איפה כל דבר נמצא וגם יחסית, אין יותר מדי סמטאות. במקרה שלנו – כבר חרשנו כ"כ את העיר העתיקה, שלא נראה לי שיש סמטה שפספסנו.

בגדול – הסיור המודרך כאן היה די מיותר. את כל מה שעשינו עם המדריך יכולנו לעשות לבד, כולל הביקור בארמון באהיה שם יש שלטים עם הסברים על כל החדרים למי שרוצה להעמיק.

אנחנו נפרדים לשלום מהמדריך ומפלסים את דרכנו אל סמטת הזיתים והחמוצים

ממש מול סמטת הזיתים נמצאת הסמטה שם מבשלים כבשים בתוך בורות באדמה. כמובן שנמצא שם גם "השף של המלך" שאחת המסעדות שם שייכת לו. אני חושבת שאין תכנית בישול אחת שקשורה למרקש, שלא מדברים על הכבש הזה. ברור לנו שזו הולכת להיות ארוחת הצהרים שלנו היום.

אנחנו מציצים לתוך הבור באדמה, שם אנחנו רואים כמה כבשים על שיפוד גדול מתבשלים להם.

בשעת הצהרים כל מסעדה שולפת מהבור את הכבשים, פורסת לחתיכות ומגישה את זה עם צ'יפס, סלט ומלח שמעורבב עם כמון.

הכבש נמכר לפי קילוגרמים. המנה הכי קטנה שאפשר לקחת היא מנה של חצי קילו . אנחנו כמובן בוחרים בזה כי חצי קילו בשר נראה לנו גם ככה המון. אל השולחן מגיע המגש עם הבשר וכל המסביב.

הבשר מאד מאד רך ונמס בפה. אנחנו אוכלים בידים, למרות שהביאו לנו סכינים ומזלגות. בוצעים חתיכת בשר, טובלים אותה במלח שמעורבב עם כמון ומכניסים לפה. טעים טעים.

לאחר ארוחת הצהרים אנחנו חוזרים לריאד שנמצא מרחק של 3 דקות משם לנוח קצת מהסיבוב והחום הבלתי אפשרי. בחיי שאין לי מושג איך אפשר להזיע כל כך הרבה. אנחנו נכנסים ישר למקלחת.

מיכאל, הבעלים של הריאד מתעניין איפה היינו בסיור וישר מציע לנו לאן עוד כדאי ללכת ומה לראות.

מבנה נוסף שאנחנו מבינים שאסור לפספס במרקש זה המדרסה בן יוסף.

מדובר במדרסה הגדולה ביותר במרוקו ואחת הגדולות ביותר בכל צפון אפריקה. המבנה, שנבנה במאה ה-16, יכול להכיל עד 900 תלמידים ומאז 1960 כבר אינו מתפקד כמדרסה פעילה. ב-1982 הוא נפתח לקהל הרחב כאתר היסטורי. כבר בכניסה אפשר להתרשם משער הברונזה המעוטר שמוביל לפרוזדור משובץ במוזאיקות. בקצה הפרוזדור נמצאת החצר המרכזית של הקומפלקס, אשר בנוי כולו ממערכת של חצרות פנימיות. קירות המבנה מעוטרים באריחי קרמיקה בגילופי עץ ארז ובפסוקי קוראן המסותתים באבן. במרכז החצר יש בריכת אבן.

בשלב הזה של הטיול שלנו ואחרי כל המבנים שביקרנו בהם, אנחנו ממצים מהר מאד את המבנה הזה ומחליטים להמשיך לגלריה מיוחדת שמציגה צילומים ישנים של מרוקו. הגלריה נמצאת ממש מאחורי המדרסה. 5 דקות הליכה מהמדרסה לגלריה ואני מרגישה שאני נוטפת ברמות לא אפשריות מרוב שחם לי. בכניסה לגלריה אנחנו מרגישים את העומס בחום – מסתבר שאין מזגן. אנחנו מוותרים על התענוג ומחליטים לחזור לריאד. אי אפשר לעמוד בטמפרטורות האלה.

בחזרה בריאד – שוב מקלחת כמובן, משקה קר, קצת מנוחה.. מרימים רגלים, ולפנות ערב אנחנו יוצאים לכיכר לראות את השקיעה, ומיד אחריה – יש לנו שולחן שהזמנו כבר 3 ימים קודם במסעדת LA TERRACE DES EPICES

מיכאל מהריאד מוודא שהבנו איפה הכי כדאי לנו לשבת כדי לצפות בשקיעה – בבית הקפה הפינתי שממנו אפשר לראות את שני צידי הכיכר. בית הקפה עצמו על הפנים אבל יש לו את התצפית הכי שווה ואנחנו מקדימים לצאת לשם כדי לתפוס מקום טוב על הגג.

טוב שעשינו כך, כי ככל שעבר הזמן עוד ועוד תיירים הגיעו לגג, כולם מצויידים במצלמות, מוכנים לתפוס את השקיעה ואת היופי של כל האורות שנדלקים סביבה לאט לאט.

אנחנו מזמינים קפה קר – iced coffee, וכשהמלצר מגיע – אנחנו רואים שקיבלנו iced לחוד ו- coffee (חם!!) לחוד.

זה היה לגמרי מצחיק אבל כבר הוזהרנו שאין לנו מה לצפות מבית הקפה הזה. אני מחכה שהקפה החם יתקרר ורק אז מוזגת לתוכו את קוביות הקרח, והנה אני מסודרת.

תמונה אחרונה של שקיעה בכיכר המרגשת הזאת, רגע לפני שעוזבים אותה:

השמש שוקעת, ואנחנו בדרכנו למסעדה שנמצאת בצד השני של הסמטאות. אנחנו כבר אלופים בסמטאות האלה, אין לנו שום צורך במפה, אנחנו כבר יודעים מאיפה להיכנס, איפה לפנות וכו', ותוך דקות ספורות אנחנו מול המאבטח בכניסה למסעדה. מוזר. למה צריך כאן מאבטח??

בקומה התחתונה של המסעדה יש מיני שוק ואפילו חמורים שממתינים שם

אנחנו עולים למעלה לגג, השולחן שלנו מחכה לנו ואנחנו נפעמים מיופיו של המקום.

המלצרית שלנו מגלה שאנחנו מישראל ומספרת לנו שחברת ילדות שלה היתה יהודיה, באיזשהו שלב משפחתה של החברה עלתה לארץ, הקשר עוד נשמר כמה שנים והחברה אפילו היתה כאן לכבוד חתונתה של המלצרית, אבל מאז הקורונה אין ככ קשר, כי החברה התחתנה בארץ ובעלה של החברה לא שש לקשר הזה. געגועים עזים בליבה אל חברתה האהובה, ששתיהן גדלו יחד כמו אחיות והיו באותו בית הספר.

אנחנו מתלבטים מה להזמין – התפריט הוא מרוקאי עם אינטרפטציות מערביות, לא זול כאן בכלל, למעשה המחירים הם כמו בישראל, אבל כאן במרוקו זה נחשב מאד יקר. לבסוף אנחנו לוקחים סדרה של פסטלים ממולאים בגבינה, בבשר ובירקות, מוגשים עם רוטב טעים. בהמשך אנחנו מזמינים רביולי במילוי טנג'יה

ולקינוח – מצד אחד יש את הפילו שוקולד שזה הספציאלטיה של המקום ומצד שני, יש את הטירמיסו אמלו – שמבוסס על הממרח מאגוז הארגן, ומוגש עם שקדים קלויים. מה בוחרים? אנחנו הולכים על גם וגם – השוקולד נפלא באמת וטעים ממש אבל האמלו – התעלפתי! וואו. כמה טעים ומיוחד ואחר. אם אתם מגיעים למסעדה הזאת – לא לפספס!

יאללה למיטות 🙂

יום 11

היום האחרון שלנו במרקש. הריאד כבר דאג לנו להסעה לשדה התעופה אחה"צ, כולל כמובן הסבל שייקח את המזוודות שלנו לקצה הכיכר הגדולה.

היום אנחנו רוצים לראות את שכונת גיליז החדשה, אבל לפני כן אנחנו צועדים אל המסגד הגדול, מאחוריו שוכן מלון ממוניה המפואר במיוחד. אני רוצה לראות את המלון שבנוי כמו ארמון ועל הדרך לשתות קפה של בוקר עם אחת העוגות בחנות של פייר הרמה.

אנחנו עושים סיבוב במלון, יוצאים החוצה אל הבריכה הגדולה והגנים ולבסוף מגיעים אל הבוטיק של פייר הרמה ומקבלים הסבר על כל העוגות שיש שם.

אפשר למצוא כאן כמובן את הדברים "הרגילים" של פייר הרמה, אבל כמו בכל מדינה שיש לו חנות שם, גם כאן הוא ייצר שני קינוחים עם השראה מקומית. אני כמובן בוחרת בעוגה המרוקאית שמבוססת על אמלו, מרציפן וקוביות תפוז…. אין דברים כאלה. וואו. אני לוקחת ביסים קטנים כדי למתוח את העונג לעוד כמה ביסים.. פשוט תענוג.

ביציאה מהמלון אנחנו לוקחים מונית לשכונת גיליז. אנחנו יורדים בכיכר המרכזית ומחילים ללכת ברגל לאורך השדרה המרכזית. האמת – די משעמם. כן, יש כמה בתי קפה לא יותר מדי מזמינים, שלפחות אפשר לראות שיושבות בהם גם נשים ולא רק גברים כמו ברוב בתי הקפה במרוקו. יש מרכז קניות אחד שנקרא קארה עדן – אנחנו עושים שם סיבוב בעיקר בשביל המזגן שלא ככ מקרר, ויוצאים משועממים ממנו. גם קטן וגם לא מעניין. צמוד לקניון יש סטארבאקס, כך שאם בא לכם קפה נורמלי – זה המקום 🙂

אנחנו ממשיכים בהליכה על השדרה עד שאנחנו מגיעים למסעדת אל פסייה – שעובדות בה רק נשים והיא ידועה באוכל הטעים שלה שמקורו בפס. לצערנו המסעדה סגורה (הנה עוד מה לעשות בפעם הבאה) ואנחנו מוצאים שהשוטטות הזאת בגיליז ממש לא מעניינת. הרבה יותר כיף להסתובב בסמטאות העיר העתיקה וזה בדיוק מה שאנחנו מחליטים לעשות. תוך שניה אנחנו במונית, בחזרה לג'מע אל פנה.

את ארוחת הצהרים שלנו אנחנו אוכלים בדוכן בשוק, ממש ליד הריאד, שם אנחנו רואים שמכינים על פלטה מנות מנות של בשר מעורב עם נקניקיות ומלא בצל. כל הדבר הזה נכנס לתוך פיתה עם רוטב טעים. אנחנו מבקשים מלח ומקבלים תערובת של מלח עם כמון.. סנדוויץ' מושלם בדולר וחצי 🙂

אנחנו חוזרים לריאד להתארגן לנסיעה לשדה, מרגישים שלטיול הזה די מיצינו את מרקש ושמחים לחזור הביתה.

אנחנו נפרדים מהבעלים של הריאד בנשיקות וחיבוקים, הסבל כבר כאן לקחת לנו את המזוודות, ואנחנו מתחילים את הדרך הביתה. רגע לפני שאנחנו עוזבים, מיכאל הבעלים של הריאד מציע לתת לי את הנייד שלו, ואם מישהו מחבריי ירצה להזמין לינה אצלו, הוא ישמח לתת מחיר הרבה יותר טוב בפניה אישית אליו. אז אם בא לכם להזמין את שהייתכם בריאד הזה, הנה הטלפון הישיר של מיכאל הבעלים, הוא ישמח לתת לכם מחיר מיוחד ומוזל בפניה דרך הווטסאפ ולא דרך מנועי חיפוש המלונות עם כל העמלות שלהם: 0033608255541 – מיכאל. ואם אתם מתקשרים או כותבים לו – אל תשכחו למסור לו ד"ש ממני 🙂

לסיום-

מרוקו היתה מרתקת לפרקים ומשעממת לפרקים. היו בה קטעים קסומים ואותנטים ומרהיבים ביופיים ומצד שני היתה בה גם לא מעט עליבות, בעיקר בחלקים החדשים יותר של הערים. בהסתכלות אחורה אני יכולה להגיד שבתור טיול ראשון – הייתי עושה את כל הסיבוב הגדול שעשינו שוב כי היתה בי סקרנות לראות את העיר הכחולה ואת פס ואת איית בן חדו וכו'…. יחד עם זאת, בטיול הבא ברור לי שההתמקדות היא במרקש – יש לנו עוד כמה דברים שמעניינים אותנו לראות בה, וממרקש נצא לסיורים – כמובן לאסווירה הנפלאה, ניסע גם לאימליל ועמק האוריקה לראות אותו, יש מצב שניסע לשלושה ימים לסהרה אם יתחשק לנו (ואפשר להנות גם ממדבר אגאפי שנמצא שעה ממרקש…) , מה שבטוח – שוב לא נעשה את כל הנסיעות הארוכות ארוכות האלה.

אנחנו חוזרים הביתה עם חיוך בלב והערכה רבה למארחים הנפלאים שהיו לנו לאורך כל הטיול ולסובלנות המדהימה שמצאנו כאן כלפי כל הדתות ובני האדם באשר הם.

אם קראתם עד לכאן ובא לכם גם, ממליצה בחום ליצור קשר בווטסאפ עם עבדול המקסים, לקבל ממנו המון מידע ועזרה בתכנון הטיול, ולהנות מהרכב החדיש והממוזג ומהכנסת האורחים שלו. כשאתם מטיילים איתו, דעו שאתם בידים הכי טובות. מוזמנים לפנות אלי לקבלת המספר שלו 🙂